זכריה באומל נולד בברוקלין, ניו יורק ב-17 בנובמבר 1960.
זכריה הוא בנם הצעיר של יונה ומרים באומל. לזכריה (הידוע בכינוי זאק) שני אחים מבוגרים יותר - אח, שמעון ואחות, אסנה.
עד גיל עשר למד זכריה בבית-ספר יהודי בבורו-פארק (ידוע גם בשם ישיבת עץ חיים). בשנת 1970 עלו זכריה ובני משפחתו לישראל, לקריית חיים. זכריה למד בבי"ס ממלכתי-דתי ואח"כ עבר לישיבה התיכונית-מדרשית "נועם" בפרדס חנה. אימו, מרים, מגדירה את זאק בגיל העשרה בהומור, כמי שהיה "תלמיד אדיש", ש"העדיף את מגרש הכדורסל על חדר הכיתה".
לאחר סיום הלימודים בחר זאק לשרת בצה"ל במסגרת ההסדר, המשלבת לימודי יהדות עם שירות צבאי.
זאק חילק את זמנו בין לימודי קודש בישיבת הר עציון באלון שבות ובין שירות קרבי בחיל השריון, בו הפך במשך הזמן למפקד טנק. בתקופה זו, בעוד שהמשיך להיות שחקן כדורסל מצטיין, התחיל זאק להשקיע בלימודים ברצינות רבה. הוא מונה ליועץ לתלמידים אמריקניים שבאו לשנה לישיבה ואשר נזקקו לסיוע בהסתגלות לתוכנית הלימודים הקשוחה בישיבת הר עציון.
כשנקרא זכריה לשרת במלחמת לבנון היה כבר קרוב לסיום שירותו הצבאי. הוא התקבל לסמסטר הקרוב לאוניברסיטה העברית בירושלים, ותיכנן ללמוד פסיכולוגיה. באותו קיץ גורלי של שנת 1982 הוא גם מצא עבודה כמדריך קבוצות נוער מחו"ל המגיעות באמצעות הסוכנות היהודית. בקרב סולטן יעקוב, ב-11 ביוני 1982, מספר שעות לפני הפסקת האש, נהרגו 10 חיילים ישראלים ורבים נפצעו. שלושה חיילים - יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל עדיין נעדרים. בדבריו האחרונים של זאק להוריו, שנכתבו על-גבי גלויה זמן קצר לפני הקרב, מבקש זאק מספר פריטים אישיים ומסיים במילות הרגעה להוריו המודאגים: "אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב".
מאז האירוע נסעו בני משפחת באומל ברחבי העולם, עוקבים אחר כל פיסת מידע שיכולה להוביל לסיום הפרשה עבורם ועבור משפחות הנעדרים האחרים.