המסע הבלתי ייאמן של לאה - הלוחמת הכי אופטימית שתפגשו

כשמדברים עם רב"ט לאה קרביץ, קשה להאמין שהיא מדברת עברית בסך הכול שנה וחצי. אבל מאחורי השפה הקולחת והטון שמדביק בשמחה את כל הסובבים אותה, היא חושפת בפניי סיפור חיים שלא היה מבייש סרט הוליוודי. 

היא נולדה באוקראינה, ומגיל שש חיה עם שני אחיה הקטנים בפנימייה יהודית בעיר אודסה, אליה העביר אותם שכן, שהיה עד להתעללות שעברו מצד אביהם. 

״בפנימייה חייבים להילחם על הכול״, נזכרת רב"ט קרביץ, ״שום דבר לא שלך. את חולקת חדר, בגדים, חפצים. אם איכשהו יש לך משהו פרטי - גונבים לך אותו. זאת התפיסה שחייתי איתה כל החיים, אז לא ידעתי שזה לא בסדר״. 

״אי אפשר להתגעגע למשהו שלא ידעת שאיבדת״, היא מספרת בציוריות, ״ובאמת לא הבנתי שזה לא תקין, עד שעליתי לכאן ולמדתי שאפשר אחרת״. 

לישראל, היא משחזרת, הגיעה כמעט בטעות: ״בבית היתומים לימדו אותנו קצת על חגים ומנהגים יהודיים, אבל אם לפני חמש שנים היית שואלת אותי אם הייתי מדמיינת שאעלה לארץ ואתגייס לצבא - הייתי צוחקת לך בפרצוף״. 

הרעיון, היא מפתיעה אותי, הגיע כשהייתה בת 17 ומצאה במקרה בספרייה שבבית היתומים ספר על ספינת המעפילים "אקסודוס". "קראתי על המסע שהאנשים האלה עשו, כמה הם נאבקו להגיע לארץ, לפעמים עד מוות - יכולתי כמעט לראות לנגד עיני את המלחמות שלהם, ולהרגיש את הגבורה, והבנתי שאני לא יכולה לעמוד בצד. אני חייבת להיות חלק מזה".

אז, בלי אף דמות סמכות או מודל לחיקוי שעשו זאת לפניה, ארזה רב"ט קרביץ מזוודה, נפרדה מהאחים, השפה והחיים שהכירה - ועלתה על מטוס לישראל. 

״קשה להבין כמה ישראל שונה מאוקראינה״, היא מסבירה ועיניה מתמלאות דמעות, ״כולם כאן נחמדים, הכול נקי, כולם רוצים לעזור. פעם קניתי קפה על מדים, והמוכר אמר לי שזה בחינם בשבילי. פרצתי בבכי. זאת מחווה קטנה שגורמת לך להרגיש כל כך בבית״. 

בהתחלה, היא בכלל לא חשבה להתגייס לצבא. היא עלתה בלי תוכנית מסודרת, ורק מטרה אחת בראשה: "לעזור איפה שצריך עזרה. להיות עוד זוג ידיים במקום שחסרות".

היא רשמה את עצמה לאולפן שמצאה באינטרנט, התחילה ללמוד עברית ועברה לגור באכסניה ששמעה עליה במקרה. תוך כדי, קראה על השירות הקרבי בצה"ל, והבינה - זאת ההזדמנות שלה.

היא התגייסה למחו"ה אלון, ושם, בעזרת המפקדת ומשקית הת"ש שלה, איתן היא בקשר עד היום, הצליחה לקבל את השיבוץ עליו חלמה לגדוד קרקל.

"להגיד לך שהכול קל?", היא מחייכת, "ממש לא. אבל זאת תחושה שאי אפשר להסביר, שליחות אמיתית, לא כקלישאה. בהתחלה היו לי פחדים - איך יקבלו אותי, אם אסתדר, אבל הם נעלמו ברגע שהתגייסתי. דואגים לי כאן לכל מה שאני צריכה. יש לי דירת אל"ח עם עוד כמה בנות, ויש לי בה חדר משלי. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שזה קורה. יש לי מיטה, ארון, מדף. זה נשמע אולי פשוט, אבל בשבילי זה כל כך הרבה".

גם החברים בגדוד, היא מוסיפה, מגויסים לעזור לה בכל מה שהיא צריכה. "האנשים פה מכירים אותי טוב מאוד, הם יודעים מה אני רוצה להגיד עוד לפני שאני אומרת. במסע כומתה שלנו, כשהגענו לטקס סוף מסלול, כל המשפחות הגיעו לתמוך ורק שלי לא הגיעה. זה היה רגע קשה, הרגשתי לבד, אבל הסתכלתי לצדדים והבנתי שזאת המשפחה האמיתית שלי".

החיים בלי האחים שלה, שנשארו באוקראינה, היא מספרת, קשים מאוד והגעגועים לא פוסקים, "אבל ידעתי שזה משהו שאני חייבת לעשות, ושזאת גם דוגמה בשבילם - שאפשר לעשות כל מה שחולמים עליו. אני רוצה שגם הם יעלו לארץ. אני מעודדת את אחותי להיות לוחמת כמוני. זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי, אני קמה כל בוקר ואומרת תודה על מה שיש לי".