"גדי נתן כבוד לכל בני האדם, לא ראיתי מ​פקד כמוהו"

עוד כשהיה קטן, ידע רס"ן גדי מרשה ז"ל שאומנם אתיופיה היא ארץ מולדתו, אך ישראל היא המקום אליו הוא שייך. כך, אחרי מסע מפרך של שנתיים, הוא עלה בגיל 9 עם הוריו ואחד מאחיו לארץ. "הוא זכה להגשים את החלום של אבותינו ולהגיע לכאן", מספרת ריקי (רבקה) מרשה, אחותו של רס"ן גדי, "ובעיקר זכה לשרת בצבא ההגנה לישראל".

כשסיים את לימודיו, התגייס ליחידת הגששים. "הוא ראה בה יחידה מובחרת", מסבירה ריקי, "ולמרות שידע שהשירות ביחידה עלול לסכן את חייו, הוא היה מוכן לעשות הכל למען המדינה".

בהמשך שירותו סיים גדי את קורס הקצינים, הפך לקצין הגששים היהודי הראשון, והיווה מקור גאווה למשפחתו: "הוא היה גבוה ואצילי, הייתה לו נוכחות אך גם המון פשטות וצניעות. הוא תמיד נתן כבוד לבני אדם - גדולים או קטנים ממנו, וראינו בו מודל לחיקוי".

"גדי היה מפקד נפלא", מעיד רס"ם עיד כרישאת, גשש בחטיבה, ואחד מפקודיו. "הוא היה חרוץ ויוזם, תמיד הראה אכפתיות והתעניין בחיילים שלו. העובדה שגדי היה היהודי היחיד, בכלל לא הפריעה לו להתחבר עם כולם ולהרגיש שייך".

ביום השמיני של חנוכה בשנת 2000, התגלה מטען חבלה במחסום כיסופים שבדרום רצועת עזה. גדי מיהר לאירוע יחד עם חבלן משמר הגבול, רב-סמל יונתן ורמולן ז"ל, והשניים הצליחו לנטרל מטען אחד, אך מטען שני שהופעל בשלט רחוק התפוצץ וגרם למותם.

"באותו ערב הייתי בבית עם ההורים", נזכרת ריקי, "אמא שלי מזגה לנו צלחות מרק וישבנו לראות חדשות. היא היתה לחוצה, כי היא ידעה שקרה משהו בעזה וגדי לא ענה כשהיא התקשרה. באותה תקופה קרו המון אירועים בדרום, ובכל פעם כזאת גדי היה מתקשר ואומר שהכול בסדר".

זמן קצר לאחר מכן הגיע קצין העיר עם הבשורה המרה: "לקח לי המון זמן להבין שהוא איננו. ביום שישי אחד אחרי השבעה, ניגשתי לאמא כמו תמיד, לשאול אם גדי מגיע הביתה היום, אך לפני שהתחלתי לדבר עצרתי את עצמי. אז הבנתי שזה באמת סופי, שהוא לא יחזור".

"כשקיבלנו את הבשורה על מותו זה היה לנו קשה", מספר רס"ם כרישאת, "עד עכשיו לא ראיתי מפקד כמוהו".

למרות הכאב, ריקי מתעקשת להתמקד בסיפור חייו של אחיה, ולא בסיפור נפילתו: "מה שחשוב זה קידוש החיים, לא קידוש המוות. הוא חי את החיים שלו בצנעה, בדרך ארץ, בסבלנות ובהמון כבוד וערכים. הוא לא היה גיבור, הוא היה בן אדם".