ב-27 בדצמבר 2008, בשעות הבוקר המוקדמות, בעקבות ירי רקטות מאסיבי לעבר ישראל, החל צה"ל בגל תקיפות אוויריות ברצועת עזה - ובכך נפתח מבצע עופרת יצוקה. 22 ימים של לחימה אינטנסיבית, במהלכם חוסלו בכירים של חמאס,  פוצצו מוקדי טרור והושמדו מאגרי תחמושת ותשתיות של האויב.

במהלך הלחימה שוגרו מאות רקטות לעבר יישובי העוטף, ונהרגו עשרה חיילי צה"ל ושלושה אזרחים ישראלים. 

בעידן טרום כיפת ברזל, תוך מציאות ביטחונית מורכבת, מצאו את עצמן משפחות העוטף והאזור סגורות בממ"דים במשך ימים ארוכים, עד להכרזה על הפסקת אש. אז הם היו הילדים של "עופרת יצוקה", והיום הם החיילים שלנו באוגדת עזה. ישבנו איתם לשיחה ושמענו מהם - איך זה מרגיש לשמור על הבית.

הילד שהדליק משואה - חובש בטנ"צ צפונית בעזה

סמ"ר ניר כספי, תושב כרם שלום וחובש בטנ"צ (טיפול נמרץ צבאי) צפונית באוגדת עזה, היה בן 8 כשהוזמן להדליק משואה ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל. חצי שנה לאחר מכן, פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה.

"בגלל שאנחנו מאוד קרובים לרצועה  - אתה שומע שריקה, "בום" ורק אז צבע אדום", מתאר סמ"ר כספי כמה הקיבוץ סמוך לגדר. לכן, באותם הימים שלפני "כיפת ברזל", הוא ומשפחתו כמעט ולא יצאו מהממ"ד במהלך המבצע. "זו הפעם היחידה ששמעתי על "גשם סגול" - שזה אומר שיש ארטילריה כבדה על האזור, כמו גשם", הוא מפשט.

"כילד הייתי רגיל לראות חיילים ביישוב, היינו מדברים ומשחקים. היה לי ברור שפה אני ארצה לשרת", מספר סמ"ר כספי. את "הצבע האדום" הראשון כחייל, הוא חווה בבסיס בזמן "חגורה שחורה": "זה כמעט כמו לחזור הביתה - אתה יודע לתפעל את המצב, לעזור לחברים שפחות מכירים את זה, וכחובש - לבדוק שכולם בסדר".

בשל תפקידו, סמ"ר כספי תמיד בכוננות, ומעניק טיפול ראשוני מציל חיים לאזרחים באזור, עד שהם מועברים לבית החולים. "לא מזמן הוקפצנו לתאונת דרכים, והתחלנו לטפל בפצוע. תוך כדי הבלאגן באמבולנס, אני שומע שהוא קורא לי - אני מסתכל עליו ורואה שזה מישהו שאני מכיר מהקיבוץ. זה לא היה פשוט - הייתי מופתע מאוד, אבל אני שמח להגיד שעכשיו הוא בריא ושלם", הוא אומר וההקלה ניכרת בקולו.

 

הילדה החדשה בעיר - קשר"חית חטיבה צפונית

סרן קורל ברום, קצינת קשר של החטיבה הצפונית בעזה, עברה לאשקלון כשהייתה בת 12 - חודשים ספורים לפני המבצע. בפעם הראשונה ששמעה "צבע אדום", היא הייתה בבית ספר. "כל הילדים ישר נכנסו מתחת לשולחנות. אני זוכרת שלא ידעתי מה עושים, אבל הצטרפתי אליהם. אחר כך ההורים הגיעו, והתפזרנו מהר לבתים", היא משחזרת.

אני שואלת אותה איך הסבירו לה למה יש אזעקות, והיא מספרת לי: "אמרו לנו בבית שיש אנשים שלא כל-כך אוהבים אותנו, וזו הדרך שלהם לנסות לפגוע בנו - אבל שיש חיילים ששומרים עלינו. חוץ מזה, דואגים להישאר באווירה חיובית ומעלים זכרונות טובים". 

12 שנה אחרי עופרת יצוקה, סרן ברום משרתת כקשר"חית - היא אחראית על כל תחום הקשר במרחב החטיבה הצפונית, מרמת הלוחם ועד למערכות הקשר הגדולות. "אני יודעת שאני לא לוחמת, אבל יש לי את ההזדמנות לעזור ללוחמים, וזה באמת להגן על הגזרה שהיא הבית", היא משתפת.

"כשיש 'צבע אדום' בבסיס אני עסוקה בלרוץ לחמ"ל, אבל עד שההורים ואחותי לא כותבים לי שהם בסדר, הלב על 200. יש לי חיילות שלא רגילות לזה, וזה קשה להן - אז מקשיבים הרבה, מספרים להן שיש כיפת ברזל וששומרים עלינו. זה להיות פתאום הצד המחזק". 

 

הנגד שגר גם במושב ברכיה וגם ברק"מים 

רנ"ג שמעון ביטן, אחראי מחלקת רק"ם (רכב קרבי משוריין) בטנ"א צפונית, לא היה ילד בעופרת יצוקה. הוא התגייס ב-93' כמכונאי, ומתחילת שנות ה-2000 שירת בעזה. מבצע עופרת יצוקה היה עבורו הרבה יותר מ-22 ימי לחימה - ההכנות לקראתו, המתיחות באזור במהלכו והחזרה לשגרה אחריו, השאירו אותו שבועות רבים בבסיס.

בבית שלו, במושב ברכיה שבעוטף, חיכו לו אשתו ובתו. "היינו גרים אז בתוך הכלים", הוא משחזר, "הייתי יוצא הביתה לכמה שעות פעם בשבועיים-שלושה וחוזר לבסיס". 

"התעסקנו", הוא ממשיך "בכל מה שקשור לרק"מים - בעיות מכונאות, התהפכויות וחילוץ. בתקופה הזו הרקטות היו מגיעות אחת אחרי השנייה, 60-70 רקטות. אתה שומע 'בומים' וחושב 'מה עם הבית'? עד שאתה לא מקבל את ההודעה שהכול בסדר, אתה לא שקט".

היום יש לשמעון חמישה ילדים, כשהגדולה כבר הספיקה להשתחרר מהצבא. כשאני שואלת אותו על השינוי שחל בגזרה בה הוא משרת כבר כמעט שני עשורים, הוא עונה בביטחון מוחלט: "אין מה להשוות בכלל בין מה שהיה אז להיום - המצב שונה לחלוטין. יש לנו כיפת ברזל, יש גבול חכם וקטלני, ואנחנו כל הזמן מתפתחים ומתעצמים - אין ספק שאנחנו חזקים יותר".