גל פלוק רוה, מערכת אתר צה"ל | 17.11.2021

"מכשיר כזה יכול היה להציל את החיים של אחי הקטן", פותח רס"ל אבראהים נעים עם דמעות בעיניים, כשהוא מצביע על מכשיר ההחייאה החדש שהוצב במרכז הכפר הבדואי הצפוני ערב א-נעים. אחיו סיף, הלך לעולמו לפני שנה, בגיל 21, רגע לפני גיוסו לצה"ל, בשל מחלת כבד מולדת.

"כשהיה בן שלוש", נזכר רס"ל אבראהים באחיו, "הוא קיבל תרומת כבד מאישה יהודיה". "כבר אז הבנתי שאני רוצה להתגייס לצבא ולשרת כמו כל אזרח. האישה שהצילה את החיים של אחי כשהיה ילד לא הסתכלה על דת או מגזר - וידעתי שזה מה שאני צריך לעשות".

20 שנים אחרי המקרה הזה - רס"ל אבראהים התגייס לצבא, הראשון מבין ארבעת אחיו. "שירתתי כרכז גיוס לבני מיעוטים בלשכת הגיוס בטבריה. אחרי שנה בתפקיד החלטתי לעבור ליחס"ר הבדואי ולהפוך ללוחם".

"שיניתי את כל המסלול שלי והלכתי לקורס גששים", הוא אומר, "בסוף הקורס, מפקד בית הספר קרא לי ואמר שצריך לעודד גיוס של בני מיעוטים ליחידה ולשאר חטיבות החי"ר. בגלל שהיה לי ניסיון, הוא הטיל עליי את המשימה, וחזרתי ללשכת הגיוס בטבריה".

"המלש"בים הראשונים שגייסתי ליחס"ר הם שני האחים שלי", רס"ל אבראהים מחייך, "אבא שלנו לחם במחזור הראשון של היחידה, והיה ממקימיה. גם האח הקטן שלנו חלם להתגייס לשם, ולא הספיק".

"אחרי שסיף נפטר, אחי חמד החליט לצאת לקורס פראמדיקים בצה"ל, כדי ללמוד להציל חיים. אצלנו בכפר אין מכשיר החייאה או מי שיודע לבצע אותה. בזמן אמת כל רגע הוא קריטי. אנחנו יודעים שאת סיף לא נוכל להחזיר, אבל יש לנו הזדמנות להציל חיים אחרים".

כך, מתאר אבראהים, החלו הוא ואחיו במסע חדש - גיוס תרומות של דפיברילטורים (מכשירי החייאה), הצבתם בכפרים בדואים, והכשרת תושבי הכפר לשימוש נכון בהם. 

את המכשיר הראשון הם הציבו בשבוע שעבר, באירוע מרגש בכפר ממנו הגיע, כדי להנציח את זכרונו של סיף, "בתקווה שהוא יהיה האבדה האחרונה", משתף אבראהים בקול שבור.

לאירוע הגיעו 20 פארמדיקים מהיחידה, ויחד עם אחיו הפראמדיק של אבראהים, נפגשו עם התושבים. יחד הם צפו בסרט על הכפר, חנכו את המכשיר ועברו עמדות הסברה שונות על שימוש במכשיר וביצוע החייאה.

באירוע הייתה התרגשות עצומה, לדבריו, גם מצד הלוחמים וגם מצד התושבים: "זה לא מראה רגיל, כל כך הרבה לובשי מדים בכפר. כמעט 100 צעירים למדו מאיתנו לעשות החייאה, את קולטת?" 

"יום אחרי שהיינו שם, כבר התקשרו אליי חמישה נערים שסיפרו לי שהם רוצים להתגייס ליחס"ר. בעיניי יש לזה משמעות עצומה".

המסע שהחל בסגירת המעגל הפרטי של בני משפחת נעים לזכר אחיהם המנוח, יצר במהרה אדוות של שינוי. "היום, היחידה כולה חולקת חזון משותף - לגייס תרומות, לקנות מכשירי החייאה ולייצר ימי למידה לכמה שיותר כפרים".

"אני מרגיש תחושת שליחות", מודה אבראהים בחיוך צנוע, "גם כי אנחנו נותנים לאנשים כלים קריטיים להצלת חיים, וגם כי דרך הימים האלה הם פתאום פוגשים את הצבא מקרוב - בדרך שלא הכירו. יש אנשים שזה המפגש הראשון שלהם עם חיילים. בעיניי, ככה בונים חברה שרואה את כולם כשווים. אלה הדברים שהכי חשובים לי".