18 שעות עם האנשים שהכי תרצו לצדכם ברגע האמת

יום שלישי, 15:00 בצוהריים, מזג האוויר אידיאלי. מפקדי הפלוגות של גדוד מילואים 363 מתכנסים סביב המשואה לקפ"ק (קבוצת פקודות): כל אחד בתורו פורס את מצב הכוחות, פערים לוגיסטיים, שפת קשר וסימונים חשובים על המפה - לילה לבן מחכה להם.

רס"ן במיל' ליאור טויזר, הסמג"ד הנכנס של 363, פותח את הקפ"ק בהסבר על נוהל הקרב שאנחנו צפויים לעבור בשעות הקרובות - הגדוד מוכן בשטחי הכינוס והאויב נערך גם הוא. המשימה - פשיטה בעומק עזה. 

אבל בתרגיל הזה, חזית המערכה היא לא העיקר. האחראים על מאחורי הקלעים של המלחמה, פלוגת הסיוע המנהלתית, היו הכוכבים של הערב. באימון מילואים של שבוע ופרק מעשי שנמשך 18 שעות ברציפות, הם תרגלו העברת אספקה שוטפת ללוחמים בשטח, חילוץ טנקים שהתהפכו ואירועים רבי נפגעים - מחוץ ובתוך קווי אויב.

אל התרגיל יצאו שלושת מפקדי הפלוגות שמובילים טנקים ולוחמים, כל אחד ברכב סופה שדימה כוח של פלוגה שלמה. רק מ"פ הפלס"ם (פלוגת הסיוע המנהלתית), רס"ן במיל' גדעון בר-זכאי, הוביל את המילואימניקים פיזית בשטח. "כאן אנחנו לומדים לפתור את כל הבעיות בבית - כדי שכל מפקד יכיר איזה סיוע הוא יכול לקבל, יבין איך זה נראה בשטח וידע איזה מופע קורה מאחורי הקלעים עבורו", מנחה מג"ד 363, סא"ל במיל' אמיר צרפתי, רגע לפני פיזור התדריך והתחלת האירוע.

15:45, ההכנות מסתיימות ויוצאים לדרך. רס"ן גדעון והמפקדים תחתיו מתפזרים בין החיילים ומכינים אותם: "אנחנו שוהים עכשיו בשטחי כינוס בטווח סכנה, תעלו על שכפ"ץ (שכבת פיצוץ) וקסדה ותישארו דרוכים".

אני מוצאת את מקומי עם התאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית) - אליהם אצטרף עד סוף התרגיל. הבשורה על פתיחתו עוד לא הגיעה לאוזניהם ובינתיים הם יושבים במעגל, מדברים על כוס קפה שחור. כולם פה כבר מיום ראשון - עוברים רענונים, אוכלים מנ"קים (מנות קרב) וישנים בנגמ"שים (נושא גייסות משוריין). בשיחה קולחת הם משלימים פערים ומקבלים את המילואימניקים החדשים (והמשוחררים הטריים). 

כשהחוג"דת (חובשת גדודית), סמ"ר במיל' לוטם רג'ואן, מגיעה עם האור הירוק, הם מיד עולים על שכפ"ץ וקסדה, ומקפלים את פק"ל הקפה. בו זמנית עולים המ"פים הלוחמים על רכבי הסופה, ומתקדמים אל "מעבר הגבול".

לוקחות לי כמה קטנות כדי להבין - כשיריית הפתיחה נורית והלוחמים מתחילים תנועה, לפלס"ם עדיין אין עבודה. רק כשטנק ייתקע, כשהתחמושת והמזון ייגמרו, וכשיהיו נפגעים, הם יהיו בכוננות - לתקן, לתחזק ולהציל. וכשהמ"פים יראו בתרגיל את הסיוע בעיניים, הם ידעו - בזמן אמת יש מי שמחפה עליהם.

בום גדול נשמע ומתחיל ה"אקשן" - פצצת עשן כחול ממלאת את האוויר ובקשר מדווחים על "גשם סגול" - האויב זיהה את מיקום הכוחות ומפציץ את האזור.

בוחני התרגיל, רמ"ד פלס"ם, החיילים שלו ורמ"ד פינוי מהמא"ל (מרכז לאימונים לוגיסטיים), התחילו להפיל פצועים: "4 פרחים בשטחי הכינוס", מודיעים במכשיר הקשר, וחובשי התאג"ד מצוידים באלונקות ותיקי רופא, רצים בין טילי התמ"ס (תלול מסלול) לטפל בהם במשך דקות ארוכות. הם יסייעו לכולם - מ"נפגע החרדה" דרך החייל ש"חטף רסיס בבטן" - עד שהחטיבה תפנה אותם לבית חולים.

בינתיים, אצל הפצוע האחרון, בוחנת הרפואה מציגה לחובש ש"אין דופק ואין נשימה", הוא קורא לרופא שבלית ברירה קובע - "מוות". "להיות חייל שמדמה בתרגיל מת - נחשב סגולה לאריכות ימים", מגלה לי הרב של הגדוד, רס"ן במיל' שי נפתלי.

"התפקיד של הרב במלחמה הוא משמעותי, הוא דואג לקחת את המת לצד - כדי לא להפיל את רוח החיילים, לוודא זיהוי של הנופל וסיבת המוות, הכול תוך שמירה על קדושת החלל. זה הדבר האחרון שיש למשפחות להיאחז בו", ממשיך הרב נפתלי כשהוא חוזר מהתרגול.

חושך החל לרדת, ובשדה הקרב שני המ"פ מתצפתים על מעבר הגבול, מחכים לשעת השין בה תתחיל הפלוגה האחרונה כניסה לשטח אויב. שני צלפים מהצד האדום זיהו את הכוחות והקשר החל רועם דיווחים על פצועים בכוח הקדמי.

רס"ן בן זכאי, שולח את נגמ"שי הפינוי לחלץ את הפצועים ולהביא אותם במהירות האפשרית אל טיפול רפואי. ישירות בעקבותיהם יצאנו המג"ד ואני לראות איך זה נראה. מטרים ספורים משטח הכינוס, רס"ן שגיא קרילקר, רמ"ד פלס"ם, עוצר את הנגמ"ש הראשון ואומר לו שה"זחל שלו השתחרר" והוא לא יכול להמשיך בנסיעה עד שאחזקה יתקנו את הבעיה.

עצירה היא לא אופציה - בהחלטה מהירה ממשיך הנגמ"ש האחורי בנסיעה לחילוץ הפצועים, בזמן שאחזקה מגיעים לטפל בנגמ"ש התקול. כשכוח הפינוי מגיע לזירה הם לא מתמהמהים - מעבירים את ה"פצועים" לאלונקות, חובשים לראשם קסדות, מניחים אותם ברכב וממשיכים לפלוגה הבאה. מהירות החילוץ תכריע בזמן אמת האם החייל ישרוד. 

תוך כדי שאנחנו נוסעים אחרי שובל האבק שמשאיר אחריו נג"מש הפינוי, המג"ד מספר לי שלמרות הקורונה, גדוד 363, וחטיבה 10 בכלל, לא נחו השנה לרגע - במקביל לתרגיל עוברת החטיבה הסבה מטנק מרכבה 2 ל-3, וכמה קילומטרים מכאן מוכשרים מ"פ ומג"ד חדשים לגדוד.

הפלס"ם דואג למעטפת בזמן המלחמה - לאחזקה, לאספקה ולרפואה והפינוי. "האינסטינקט שלנו הוא שפינוי ורפואה אלה הדברים הראשונים שצריך לדאוג להם, אבל זה לא מדויק", מסביר לי המג"ד איך מחליטים מה הדבר הכי חשוב בזמן אמת.

"קודם צריך אחזקה - אם זה חילוץ טנק או טיפול בתקלה כלשהי, כדי שהלוחמים יוכלו להמשיך להילחם. אחר כך מגיע עניין האספקה - העברת תחמושת, דלק ורק אחר כך אוכל ומים. כך שכשתשלח פינוי ורפואה יהיו לוחמים שיחפו עליהם", הוא מפרט תוך כדי שהוא חונה.

השעה 20:00, התרגיל ממשיך וצה"ל "נכנס" לעזה. ייקחו כמה שעות עד שבקשר יודיעו כי כוחותינו נמצאים בקרב עקוב מדם, ורס"ן גדעון כבר מכין את המפקדים שתחתיו לאפשרות שהם ייכנסו אחרי הטנקים. ברחבי שטח הכינוס המילואימניקים מנצלים את ההזדמנות לאכול ארוחת ערב, ולתפוס כמה דקות של מנוחה.

אני חוזרת אל חברי התאג״ד ובמעגל סביב המדורה המחממת, מתחילה להכיר אותם. המנוחה והשיחות נקטעות קצת אחרי חצות, כשלוטם החוג"דת מבשרת - התחלת תנועה, אנחנו עומדים לחצות את ה"גדר" ולהגיע ללוחמים בשטח - יש פצועים.

תוך כדי קיפול והיערכות לתזוזה, ג'וני, אחד החובשים, עוזר לי לעלות על שכפ"ץ וקסדה. הוא מתאר לי איך אסף, רן והוא - הוותיקים של התאג"ד, נכנסו ברכב כזה לעזה במהלך "צוק איתן", ובסדיר ללבנון. בין הסיפורים מתחילה להיווצר לי תמונה בראש.

לא עוברות יותר משבע קטנות עד שכל הפלס"ם מוכן ליציאה. ביני (בנימין), חובש המשמש גם כנהג, מזרז אותנו להיכנס ומתחיל בתנועה. אבק שיירות הנגמ"שים מתפזר, קולות הקשר מכוונים את כיוון הנסיעה ואנחנו מחזיקים חזק בפנים, מוכנים לכל מהמורה בדרך.

כל אחד מהאנשים בתאג"ד שונה באופי, בשלב בו הוא נמצא בחיים ובדברים שהשאיר מאחור כדי להתייצב לשבוע המילואים הזה, אבל כולם חולקים יחד שני נגמ"שים - מתרגלים הגנה על המדינה ב-4:00 בבוקר. אני מדברת איתם ורק האדרנלין והרעש בנגמ"ש מחזיקים אותי ערה.

אנחנו מגיעים לאזור הפשיטה, צלילי המואזין ושריקות של יריות ממלאות את האוויר - ואני מבינה ש״הגענו לעזה״. כמה מטרים מאיתנו שוכבים כ-12 "פצועים" שקוראים לעזרה. אני עוד מתגלגלת החוצה כשכל התאג"ד כבר מוכנים, רק מחכים לאישור הכניסה לשטח האש. שניות אחר כך הם כבר מפוצלים בין הפצועים, מעניקים טיפול ודורשים פינוי דחוף. 

תוך כדי שהרופא מתחיל לשים "נקז חזה" אצל אחד הלוחמים, בזווית העין אני מגלה שגם אחזקה לא נחים - טנק התהפך בשטח, והם החלו בטיפול מהיר כדי להחזיר אותו למקום. מהירות יישור הכלי בעזרת מנופים, חבלים וטכניקה מיוחדת תקבע כמה מהר יחזרו השריונרים להילחם.

5:00, השמיים מתחילים להתבהר, קר. גדעון, מ"פ הפלס"ם, מתדרך את הכוחות: "כל הכבוד, עבודה מצוינת עד כה. נותר לנו רק להגיע למקום בטוח - ואז תוכלו סוף-סוף לנוח". כולם מתקפלים לרכבים. רק הבוחנים, המג"ד ואני יודעים - "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה", וזה לא יקרה בשעה הקרובה.

אנחנו חונים ב-6:00 בבוקר בשטחי הכינוס החדשים, וזריחה יפיפייה מתחילה מעל המאל״א (מתקן האימונים ללוחמה אורבנית) של צאלים. אני תופסת תנומה של 15 דקות, עד שהמג"ד מוריד לגדעון מ"פ הפלס"ם תרחיש נוסף, ואני קופצת החוצה לגלות מה המשימה - תקיפת קו ראשון של בתים והשתלטות על מבנה עוין.

בארבע השעות שאחרי, התעוררו המחלקות השונות בפלס"ם בהתאם לצורך המבצעי, תיקנו תקלות, סיפקו דלק ומזון וטיפלו בפצועים - במקצועיות וערנות לא מובנות מאליהן, לאור הלילה הארוך שעברו.

בשעה 10:00 סוף סוף הכריזו בקשר "סוף תרגיל", אך כמו בהדרן, המילואימניקים עדיין לא התכוונו לרדת מהבמה. רק לאחר סבב מטווחים הם חזרו לנוח לקראת ערב הפלוגה שחיכה להם. יחד עם מדור פלס"ם של המא"ל, יתחקרו סגל הגדוד את התרגיל וילמדו ממנו להמשך.

תשושה מהלילה הארוך אני נפרדת בעצב קל מהכוחות, שרק 18 שעות איתם הספיקו כדי לגרום לי להרגיש חלק ממשפחת גדוד 363. בדיעבד, אני מבינה למה הם לא מוכנים לוותר על המילואים, וסוף סוף עוצמת עיניים.