"ביומיים האלה אנחנו לא בוכים - אנחנו משאירים אותה בלב האנשים"
70 קילומטר מנחל עוז ועד לשוהם מתחלקים בין תלמידי כיתה י״ב, לוחמי ולוחמות 414, משפחה וחברים, והכול בסימן זיכרון סמל שרית שניאור ז״ל. זהבה אמה מספרת לנו איך המרוץ מפיח בהם חיים, מנציח את ערכי בתה, וממשיך את דרכה בגדוד
15.03.22
0
״במרוץ הזה, בכל שנה מחדש, שרית שלנו חוזרת לחיים עם הרצים״, כך מתארת זהבה שניאור, אמה של סמל שרית שניאור ז״ל, שנפלה בפיגוע בנצרים ב-2003, את התחושות שמלוות אותה כבר 18 שנה. ״זו הסיבה בעצם שאנחנו קוראים לו - ׳מרוץ השיבה הביתה׳״.
שרית שניאור נהרגה כשמחבל חדר ליישוב נצרים, השליך רימונים, ירה לכל עבר, וחדר לשטח המגורים. במהלך הפיגוע נהרגו עוד שני חיילים, סמל עדי אוסמן וסמ"ר אלון אברהמי.
כדי להנציח את שרית, החליטה המשפחה לקיים מרוץ ביישוב שוהם בו הם גרים, בשיתוף פעולה עם בית הספר שבתם למדה בו, ועם גדוד 414, בו שירתה שרית כתצפיתנית בזמן שנפלה. ״חודש אחרי, כבר חשבנו איך אנחנו מנציחים אותה בדרך שהכי תתאים למי שהייתה״, משתפת זהבה.
״התייעצתי עם חברה שהייתה קצינת נפגעים במז״י, שמעתי על משפחה שמפעילה מרוץ לזכר חללים, ומיד התאהבנו ברעיון״, היא נזכרת. ״שרית הייתה ספורטאית נחושה, והתמידה גם בשירות שלה וגם בחייה האישיים. אני מאמינה שההשתתפות במרוץ היא ממש ביטוי לאותם ערכים״, היא מסבירה את ההחלטה להמשיך להחיות את ההוויה של בתה, כדי להטמיע את האדם שהייתה במי שעוד כאן.
במהלך המרוץ החיילים חולקים עם המשפחה והתלמידים את גאוות היחידה שמילאה את שרית, ואת חוויותיה מהתפקיד הצבאי שביצעה במסירות. הם רצים ומבלים יחד יומיים שלמים, מדברים על הקרבה, על המורשת ועל האדם שהייתה שרית.
״זה נותן משמעות לנפילה של שרית - אנחנו ממשיכים בדרך שהלכה ומשתמשים בזכרון שלה כדי להעביר הלאה את הערכים שחיה על פיהם״, מסבירה זהבה.
סרן רותם טבת, מ"פ האימונים של 414, מחזק את דברי זהבה: ״היו חיילים שהתעקשו להשתתף בעוד מקטעים, בגלל שהבינו את החשיבות של המרוץ, ובזכות האווירה המיוחדת שהייתה במהלך היומיים האלה״.
זו הייתה הפעם ה-18 בה התקיים האירוע המרגש שהפך כבר למסורת - ביישוב, בבית הספר ובגדוד. ״בכל שנה מ"פ האימונים מוביל את המרוץ, ואני יכול להעיד על עצמי שבלי מחשבה נוספת הייתי עושה זאת שוב״, אומר סרן טבת.
בכל שנה עוברים המשתתפים את 70 הקילומטרים מנחל עוז ליישוב שוהם, צופים בסרטון שהפיקה המשפחה על חייה של שרית ובכל פעם אנשים מגיעים בלי לדעת בדיוק למה - כי לא הכירו את שרית, ולא מבינים למה בעצם לקום מוקדם בבוקר, להתאמן ולרוץ מקטע מאתגר בכל מזג אוויר.
״במהלך היומיים האלו, כל שנה מחדש, לאט לאט נופלים האסימונים - מה היא הקרבה, מה זה אומר לשרת את המדינה, ומהם הערכים שמובילים את המרוץ הזה. כל אלו יחד עונים על השאלה למה נערים ונערות צעירים מגיעים ומתאמצים בשביל מישהי שהם בעצם לא מכירים״, משתפת זהבה.
״כשהם מבינים את משמעות המרוץ, בידיעה שהם לוקחים חלק ממנו, זה תופס זווית אחרת לגמרי״, מוסיף סרן טבת.
חמשת הקילומטר האחרונים במרוץ עוברים בתוך הישוב, כשקו הסיום בבית הספר. במהלכם מצטרפים עוד ועוד תלמידי חטיבת הביניים, בתי ספר יסודיים, הורים וחברים של המשפחה. ״היית צריכה לראות את התפוצצות האנרגיה שהייתה כשנכנסו כולם יחד לבית הספר, זה היה עוצמתי מאוד״, אומרת לי בהתרגשות זהבה.
זה מרוץ שמח, מרוץ של חיים, מרוץ שמטרתו להפיח תקווה וערכים, וכמו שזהבה אמרה - זהו מרוץ חינוכי: ״יש לנו מספר ימי ציון בכל שנה - יום הולדת, יום זיכרון, יום הנפילה ובהם אנחנו בוכים על שרית, אבל ביומיים האלה אנחנו לא בוכים - אנחנו משמרים את המורשת של שרית ומשאירים אותה בליבם של האנשים״.
