למרות כל הקשיים, אורטל השיגה את מטרתה ומצטיינת בה

את הצחוק המתגלגל של רב"ט אורטל איסטחרוב, חובשת בטנ"צ (טיפול נמרץ) בחטמ"ר דרומית, אי אפשר לפספס. הבדיחות, הקלילות, ונקודת המבט הייחודית שלה הופכת אותה למשב רוח מרענן בחום של עוטף עזה. 

אבל מאחורי ההומור, מסתתר גם הסיפור שלה - סיפור נוגע ללב, מלא באתגרים, קשיים ועצב, לצד תקווה ונחישות מעוררי השראה. 

 
ראיון ועריכת תוכן: איה חיימוביץ' וענבר דקל כהן, עריכת וידאו: אלה טולדנו, אפטר: יהונתן הרשקוביץ, צילום: ניב ונטורה, גרפיקה: סתיו המאירי

רב"ט איסטחרוב נולדה וגדלה במציאות לא פשוטה בנתניה. "לא היה לי בסיס בבית, ובמקום שההורים שלי יטפלו בי - אני טיפלתי בהם", היא מספרת, "אמא שלי מכורה לאלכוהול וסמים, ואבא שלי לא היה בתמונה כי הוא ישב בכלא לתקופה, היה מכור לסמים, התעסק בהימורים והיה חייב לאנשים כסף". 

המצב הוביל להידרדרות כלכלית של המשפחה, ואורטל, שהייתה עוד רק ילדה, נאלצה לדאוג להורים שלה ולסייע להם. 

כשהגיעה לכיתה ח', החליטה באופן סופי שהיא עוזבת את הבית - ועוברת לפנימייה. "אחותי הגדולה כבר הייתה שם, והיא לא רצתה שאני אצטרף אליה", מסבירה רב"ט איסטחרוב, "באותן שנים הפנימייה הזאת נחשבה כ'תחנה אחרונה' - מקום שלוקחים אליו ילדים שבשום מקום אחר כבר לא יקחו, ואחותי לא רצתה שאני אחשף לדברים האלו". 

אבל לאורטל זה לא שינה. בדיעבד היא יודעת שזה הדף החדש שחיכתה לו. "כשאני מסתכלת אחורה - אני יכולה להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי", היא משתפת בחיוך, "רצית להתרחק כמה שיותר מהבית, וזה באמת עשה לי טוב".

כשנה לאחר מכן, אורטל ואחותה עזבו לחלוטין את הבית של אמא. הן חיו בפנימייה בלבד לתקופה קצרה, ומאוחר יותר עברו לגור גם אצל סבתן: "סבתא דאגה לנו מאז ומתמיד, וגם בתקופה שגרנו בבית של אמא היא באה לבדוק שאנחנו בסדר, להביא לנו אוכל ובגדים. גם כשלא היה לה מה לתת - היא נתנה לנו את התחושה שלא ייחסר דבר". 

השנים חלפו, ובין החיים בפנימייה לסופ"שים בבית של סבתא, היא החלה לחשוב על המשך החיים. אורטל סיימה את התיכון, עברה למכינה קדם צבאית והחליטה להתגייס לתפקיד משמעותי בצבא. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות חובשת", מחייכת אורטל, "כשאני מסתכלת אחורה על הילדות שלי - יצא לי הרבה פעמים להיות בצד המטפל, ובמקום להרתיע אותי זה רק משך אותי יותר, וגרם לי לרצות לעזור לאנשים נוספים". 

היא החלה קורס חובשות קדמיות שבסופו שובצה בטנ"צ דרומית. את ההקפצה הראשונה שלה - לא תשכח. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בכוננות על האמבולנס, ופתאום הקפיצו אותנו לאר"ן (אירוע רב נפגעים) של התהפכות רכב", היא מתארת את הרגעים המותחים, "תוך דקות בודדות הגענו לשם והתחלנו לטפל. תוך שניות עוברים ממצב של רוגע ושקט - לטירוף". 

כשאני שואלת אותה אם רגעים כאלו משפיעים עליה בחיים האישיים, היא ממהרת להסביר, ולשתף באירוע נוסף שמלווה אותה: "בהתחלה עוד הדחקתי, אבל בפעם האחרונה שעשיתי החייאה שלא צלחה, זה כבר הכה. הבנתי שלפעמים אי אפשר להציל חיים של פצוע, ושאני צריכה לעשות את כל מה שאני יכולה כדי לעזור לאנשים שזקוקים לטיפול שלנו - זו הסיבה שרציתי להיות חובשת, וזו הסיבה שכולנו כאן". 

"יש לי כאן תחושה של סגירת מעגל", היא מסכמת באותו חיוך אופייני שכמעט ולא מש במפניה, "לא האמנתי שאני אגיע למקום כל כך משמעותי, ושהטיפול בהורים שלי יהפוך להצלת חיים של חיילים ושל האזרחים ביישובים המחבקים שסביבנו. אני שמחה שהצלחתי לשמור על ההומור והשמחה שלי גם כשהיה קשה, ובעיקר - מרגישה זכות להציל חיים".