"דממה מוחלטת, אסור שאף אחד יזהה אותנו"

השעון מורה על חצות, ורשרושי האפודים והקסדות של לוחמי סיירת גבעתי מתחילים להישמע בכל המוצב שבחטיבה המרחבית מנשה. אפשר לראות את הציוד מבצבץ מהארוניות הצפופות שבחדרי המגורים. הוא עוד לא מסודר כמו שצריך - הם לא הספיקו לעשות זאת, אחרי הפעילות אמש. 

בהמשך הלילה אנחנו צפויים להגיע לכפר קבטיה, ממנה כמעט לכל חייל בסיירת יש סיפור. אחד מספר על המטענים שנמצאו מתחת למרצפות הבית, אחר על המעצר שנמשך עד לצהריי היום, ולוחם נוסף משחזר כיצד בקבוק תבערה הושלך לעברו. גם הלילה, הם סבורים, עומד להיות לא פשוט.

"הפעילות שנצא אליה היום, היא עוד אחת מסדרת מבצעים שהסיירת עורכת בחודש האחרון בעקבות הפיגוע בכפר קאסם שאירע בערב סוכות, ובו נרצח ראובן שמרלינג ז"ל", מספר לי מפקד גדוד הסיור של חטיבת גבעתי אליו אני עומד להצטרף, סא"ל עברי אלבז.

"המשימה שלנו היא לעצור חמישה מבוקשים החברים בחוליית טרור, ואנחנו לא נחזור מקבטיה עד שלא נשלים את המשימה", מבהיר סא"ל אלבז. "ככה זה בגדס"ר גבעתי - אנחנו חותרים לניצחון גם אם זה אומר שנהיה שם עד אור הבוקר".

בדרך אל היעד

בשעה  02:00 חוצים הלוחמים את שער היציאה של המוצב ומטפסים על רכב ה"הספארון". 12 לוחמים כבר תופסים את הכיסאות בעת עלייתי אל הרכב, ואני ושלושה לוחמים נוספים מצטופפים על רצפת המתכת הקרה.

כעבור מספר דקות, עולה אחד המפקדים ומכריז: "מספרי ברזל להתפקד!". אחד אחרי השני הם עונים בקול, וכשנגמרת הספירה אחד החיילים צועק "יאללה סיירת!", ואנחנו יוצאים אל הדרך.

הרכב ירד מהכביש הראשי לדרך העפר ומסביבנו התפשטה העלטה. למעט רעשי המנוע של הרכב הכבד הייתה דממה מוחלטת. "קסדות", אומר ברוגע אחד המפקדים שבקדמת הרכב, ובכך קוטע את השקט המופתי. תוך שבריר שנייה כל הלוחמים מהדקים את הקסדות לראשים ונדרכים במקומם. הכוננות עולה וכולם מבינים שאנחנו עוד רגע ביעד.

מיד עם נגיעת נעלי החי"ר של לוחמי הסיירת באדמת מטע הזית, הם ממהרים להסתדר בשתי שורות ארוכות ולהיכנס למצב כריעה. "אנחנו חייבים לבצע את ההתגנבות לכפר בדממה מוחלטת וחשאית", מסביר לי אחד הלוחמים בלחש. "אסור שאף אחד יזהה אותנו - זה עלול להכשיל ולסבך את כל הפעילות".

לוחם אחר מצטרף לדבריו וממהר להוסיף שאם ניתקל באדם חשוד מולנו, עלינו לפעול מיד. "אם אתה רואה מישהו, אל תהסס ותזרוק את עצמך לצד הדרך", הוא מורה, "תעשה הכל בשביל שהוא לא יראה אותך".

העיניים לא רואות דבר מלבד החושך שעוטף אותנו מכל עבר, וכמה אורות קטנים שמסמנים לנו את הכפר שעל הגבעה ממול. לפתע מתקרב לעברנו רכב אזרחי מאחת מדרכי העפר שבמטע, והכוחות ממהרים לעצור אותו. "הם עלולים לדווח עלינו לכל תושבי הכפר והפעילות השקטה תהפוך ברגע לאירוע לילי הומה", המג"ד מסביר.

בסמטאות קבטיה

אנחנו מתחילים את התנועה ממרגלות הגבעה אל הכפר שניצב כמה מטרים מעלינו. הקצב הוא די איטי, בשביל לשמור על השקט והסדר של תנועת הכוחות.

אנחנו כבר עמוק בפנים. את פנינו מקבלות עזים שנמצאות בחצר הבית הראשון של הכפר, ומורגש שממש מעבר לחומות הגבוהות שמפרידות בין הבתים לרחוב הראשי, ישנים תושבי הכפר שלא מודעים לפעילותנו.

ככל שההליכה מתמשכת, כך הרחובות נהיים צרים יותר, ואם תחילה חלפנו על פני וילות עשירות, כעת מחליפים אותן בתים ישנים וגבוהים שרוססו בגרפיטי.

לאורך כל הצעידה, המג"ד לא מניח את מכשיר הקשר. הוא ממשיך לחלק הוראות לפקודיו ולעקוב אחר התקדמות הכוחות. אנחנו נעצרים לצד גדר גבוהה, והכוחות נפרסים ברחבה הקטנה שמולנו על מנת לאבטח את המרחב. הגענו אל היעד.

"איפתח אל באב", קורא בקול אחד הלוחמים ונוקש מספר פעמים על הדלת. כמה מהם מקיפים את המבנה כדי למנוע ניסיון בריחה של החשוד, והיתר מתרכזים מול הדלת כדי לבצע פריצה שקטה. אור נדלק מבעד לאחד החלונות והדלת נפתחת.

הכוחות פורצים פנימה ומסתערים. הקומה הראשונה של הבית די מבולגנת. צבע הקיר, שעליו תלויה תמונה מפתיעה של כיפת הזהב על רקע הכותל המערבי ובו יהודים מתפללים, מתקלף.

בקומה השנייה מתגוררים בני המשפחה, והלוחמים מרכזים אותם בחדר גדול ומבקשים לראות את תעודות הזהות כדי לזהות את החשוד. התהליך נמשך דקות ארוכות, אבל הוא מתנהל בשקט וסדר רב. המג"ד מורה ללוחמים להתקדם לבית הבא, ובינתיים כוח קטן נשאר במקום על מנת לאבטח את בני הבית.

כך הכוחות עוברים מבית לבית ותהליך האיתור של החשודים חוזר על עצמו. בתום שעתיים של פעילות אינטנסיבית, מזוהים כל החמישה לשמם הגענו לקבטיה.

"להיות עם הגדס"ר זה כמו לנהוג במרצדס"

לאחר שהכוחות האחרונים יוצאים מבתי החשודים וכל המבוקשים בידינו, אנחנו מתחילים בתנועה חזרה אל הרכבים. שוב חולפים ליד המסגד, שומעים את קריאות העזים מהבית האחרון ונכנסים למטעי הזית. כעת, מקבלים את פנינו אורות הרכבים הדלוקים שמבהירים כי המבצע תם ונשלם.

ארוחת 'לפנות בוקר' קלה - חביתות, שקשוקה וגבינות, מחכה ללוחמים כשאנחנו חוזרים למוצב. לצד החיילים ליד שולחנות האוכל,  גם מפקד הסיירת והמג"ד מתערבבים ביניהם.

"להיות עם הגדס"ר זה כמו לנהוג במרצדס", אומר בגאווה מפקד הגדס"ר, סא"ל אלבז. "כשאתה נוהג ברכב כזה, אתה יודע שהוא לא יאכזב אותך. מה שתצטרך ממנו - מהירות, כוח, נוחות, דייקנות, יעילות וביצוע ברמה גבוהה  - זה מה שאתה תקבל. כך גם סיירת גבעתי".

השחר מתחיל לעלות על מועדון החיילים של הסיירת, ולאט לאט המקום מתרוקן מאנשים. הלוחמים שלא נחו לאורך כל הלילה מסירים את הציוד הכבד ומחזירים אותו לארוניות, ממש כמו בלילה הקודם. הם יודעים שבעוד מספר שעות הם יקומו שוב להתכונן לפעילות נוספת.

"עבורי, כאדם שגדל ביחידה והיום מפקד עליה, זה כבוד גדול לפעול לצד הלוחמים הללו - ולדעת שהם חוד החנית ודור המפקדים הבא של צה"ל", מוסיף סא"ל אלבז ומסכם: "בכל לילה מחדש חובת ההוכחה עלינו, ולאור התוצאות שאנחנו מביאים בשטח מדי יום, אני יכול לומר בביטחון שחטיבת גבעתי בכלל, והגדס"ר בפרט - היו, נשארו ויישארו גם בעתיד - יחידת סגולה".