הלוחמים שמגנים על הבית - בדיוק כמו שזה נשמע

עבור סמל דותן יפרח, לוחם בחפ"ק חטיבה מרחבית (חטמ"ר) בנימין, הביטוי "לשמור על הבית" מקבל משמעות חדשה, קרובה יותר. מן הבסיס בו הוא משרת בחטמ"ר בנימין, רואה סמל יפרח את הבית שלו. הוא מגביה את ידו ומצביע אל עבר אחת הגבעות הירוקות של האזור - "הנה, שם", הוא מצליח למקם את האצבע על נקודה בנוף. קרבתו לבית איננה מקרית; את דרכו בצה"ל החל כלוחם בגבעתי, אך נאבק כדי לשרת באזור. "ישבתי מול קצין המיון ולא הפסקתי להגיד את המילה 'בנימין' עד שהוא השתכנע. כנראה שהתשתי אותו, כי בסוף הוא הסכים", מספר סמל יפרח.

"לא ראיתי אופציה אחרת, הרגשתי את הצורך הזה להגן על הבית שלי. כל ילד שנולד וגדל באזור יהודה ושומרון הוא לוחם מלידה – הוא רואה את אבא שלו עם נשק ואנשים אחרים ביישוב שמגנים על הבית שלהם. מדובר במנטליות שונה, אי אפשר להבין את זה עד שאתה סופג את האירועים". גם חברו ליחידה, סמ"ר נריה מגידו, לוחם נוסף בחפ"ק, גדל ומתגורר באזור. שני החיילים רגילים למציאות המורכבת שבאיו"ש, ונדמה כי היא עיצבה חלק גדול בדמותם כלוחמים. "עוד בתור אזרח ידעתי את השמות של הצירים שלי.

רוב החיילים שמתגייסים לצבא שומעים את המילה 'הקפצה' או 'יורים עליכם' בפעם הראשונה רק בגיל 18. הם מגיבים שונה ממי שחי את השגרה הזאת מגיל אפס", מסביר סמל יפרח. "בתור ילד בן ארבע כבר היה לי שכפ"ץ. בכל פעם שהייתי מגיע לבקר חבר מהגן, הייתי מקבל הדרכה מדויקת – הסבירו לי איפה המשחקים, היכן החצר – והיכן המקלט. ניסיונות חדירה ליישוב ופיגועים היו דבר שבשגרה, אתה כל הזמן שומע את זה".

לנתק את הרגש

לסמל יפרח ולסמ"ר מגידו קשה לא להביא את העבודה הביתה. כשמשרתים קרוב כל-כך למקום בו אתה מתגורר, הגבול בין השניים עשוי להטשטש. בערב שבת אחד ביולי 2017, הגבול הזה נעלם לחלוטין. "לאחר שבועיים בבסיס הגעתי הביתה לקראת כניסת השבת. בארוחת שישי קיבלתי שיחת טלפון מקצין האג"ם. הוא ביקש ממני להגיע מהר כי היה אירוע דקירה בחלמיש", מספר סמ"ר מגידו. "הוא ביקש שלא אספר כלום למשפחה כי האירוע לא לפרסום. רצתי ושמתי מכנסיים, תוך כדי שאני נועל את הנעליים ירדתי במדרגות, עם חולצה לא מכופתרת והנשק ביד. אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה אוכל לדרך ואמרתי לה שחצי שעה או שעה ואני חוזר.

באותו רגע עדיין לא הבנתי את הסיטואציה - לא הבנתי שאני הולך להגיע לזירה פשוט מזעזעת". אותו אירוע היה רצח בני משפחת סולומון שזעזע את המדינה ביולי 2017. במהלך הפיגוע חדר מחבל פלסטיני כבן 19 חמוש בסכין ליישוב חלמיש, פרץ לבית משפחת סולומון, רצח את האב יוסי סולומון, את הבן אלעד ואת הבת חיה, ופצע קשה את אם המשפחה, טובה. כששואלים את סמ"ר מגידו ואת סמל יפרח מה החוויה המעצבת ביותר שעברו בשירותם הצבאי, הם עונים בתיאום מוחלט שזה היה ערב הפיגוע. "את אותה השבת בה קרה הפיגוע סגרתי בבסיס והיינו הכוחות הראשונים שהגיעו לזירה", משחזר סמל יפרח. "אני עדיין זוכר את הלילה הזה - האזעקה, המסוקים, התמונה של הבית, מלא אנשים רצים וכאוס מטורף", הוא מתאר. "באותו רגע, משהו בי השתנה. התחלתי להבין שהכל יכול להיות. למרות הגדר, המצלמות, ההגנה והסיורים - בסוף הכל יכול לקרות".

העבודה במקום בו גדלת עשויה לזמן קשיים נוספים. הסיטואציה נהיית אישית יותר. "אני מכיר את הפרצופים שאני צריך לשמור עליהם, וזה כל ההבדל. כמובן שתמיד אכפת לך מהאזרחים שאתה שומר עליהם, אבל פה זה עוד יותר חזק", מסביר סמ"ר מגידו. "הייתי לפני זה בקו צפון, אזרחים מגיעים ושואלים מה שלומי, אני מסתכל על הפרצופים ומחר בבוקר אני לא אזהה אותם בחיים. כאן אני מסתובב, עושים לי שלום, זה אנשים שיש לי נגיעה אישית איתם. בהתחלה זה קשה וזה מלחיץ כשיש 'פטיש חם' (ירי או דקירה לעבר כוחותינו - ע.ג) בפסגות, היישוב בו אני גר, אבל עם הניסיון של האירועים למדתי לנתק את הרגשות תוך כדי אירוע".

המציאות האחרת

למגורים ביהודה ושומרון, סמל יפרח וסמ"ר מגידו קוראים "המציאות האחרת". "הייתי הולך על הכביש כשהייתי מתארח אצל המשפחה המורחבת שלי ברעננה ואמרו לי לא לעשות את זה. לא הבנתי למה, כי אצלנו ביישוב כולם הולכים על הכביש. אם יש רכב – הוא יחכה. זו האווירה", מספר סמ"ר מגידו. אחת מהמסורות ביישוב עליהן מספר סמ"ר מגידו היא מסורת "משפחה מאמצת", במהלכה כל שכבת גיל שמגיעה לכיתה ט' מקבלת משפחה שאצלה יושבים בשבתות ובערבים ואיתה יוצאים לטיולים של הנוער ביישוב.

"ערב אחד הייתה לנו אזעקה ביישוב, צעקו לנו להיכנס מהר לבתים כי הייתה דקירה בפסגות. התחלתי לשמוע ולקבל הודעות שילדה בת 9 פצועה במצב קשה. רק אז התחלתי להבין שזו הבת של המשפחה המאמצת שלי. זאת ילדה שישבה לי על הברכיים, שיחקתי איתה בלגו והייתי כמו אח שלה. זה כאילו שדקרו את אחותי הקטנה מבחינת הקשר שהיה בינינו". סמל יפרח מזדהה עם רגעי המתח שעברו על חברו. במציאות שבה החדשות מגיעות באופן כמעט מיידי ממקורות לא מאומתים, כל אפשרות נשארת פתוחה ולא-ודאית עד להודעה הרשמית של צה"ל או של המשטרה.

"אני זוכר שחזרתי מהעבודה הביתה וקיבלתי התראה מאתר חדשות על פיגוע ירי. בהתחלה היה כתוב שזה נהג מישוב קרוב. כל כמה קילומטרים שעברתי בנסיעה המשכתי לקבל עדכונים. בהתחלה אמרו שהוא תושב שבות רחל, ואז אמרו שמדובר ברכב של חמישה אנשים מכוכב השחר. מיד נכנסתי לסטרס, זה היישוב שלי, יש לנו רכב כזה. ניסיתי להתקשר לאבא שלי והוא היה במקלחת ולא ענה לטלפון", נזכר סמל יפרח. "אי אפשר להסביר את הלחץ והחרדה באותם רגעים. אחרי כמה שעות הבנתי שאחד מהפצועים הוא מאמן הכדורגל שלי מלאכי רוזנפלד, שלבסוף גם נפטר מפצעיו. אתה גדל במציאות בה אתה מבין שהכל יכול להתרחש, אתה לא בלתי מנוצח. נסיעה רגילה יכולה להשתבש עם אבן לשמשה או בקבוק תבערה. זאת תפיסת מציאות שהיא שונה. עצם זה שאני נשאר כאן זה בגלל הרצון לשמור על הבית".

תמיד רציתי את זה

שני החיילים נאבקו לשרת בקרבת הבית, אך מה שהניע אותם לא היה הרצון בתנאי שירות טובים יותר, אלא משהו אחר - אידאולוגיה. עם זאת, התגובות שקיבל סמ"ר מגידו בעקבות המעבר לשירות קרוב לבית היו מעורבות. "רק אחרי תקופה הבינו שאני ממש שומר על הבית ועל היישובים מסביב", הוא משתף. האירועים בגזרה לא משאירים ללוחמים זמן רב לנוח. העבודה שלהם היא סביב לשעון, אך סמל יפרח וסמ"ר מגידו לא היו מחליפים את השירות הצבאי שלהם בעבור שום הצעה אחרת. עוד מתקופת התיכון חלם סמל יפרח לשרת בחטיבת גבעתי ולהיות לוחם. בתור נער שעבר בין מסגרות שונות, מצא לבסוף את מקומו בפרויקט היל"ה במטה בנימין.

"לא הסתדרתי עם המערכת. אני טיפוס היפראקטיבי עם הפרעות קשב וריכוז שהעולם עוד לא מכיר. יש ציור ענק של התג של גבעתי שציירתי בבית הספר עם הכיתוב 'מי שחלם'. אז חלמתי והגעתי לבסוף לחטיבה", הוא מספר. "חזרתי לשם אחרי שנה ועשו לי תמונה עם התג על המדים ביחד עם התג שציירתי על הקיר. תמיד רציתי את זה. 'קידום נוער' וצה"ל גרמו לי לעבור שינוי גדול מאוד". גם סמ"ר מגידו חלם להגיע ללוחמה בגבעתי, בעקבות אביו שהיה חובש קרבי בחטיבה. הקשר המיוחד בין סמל יפרח לסמ"ר מגידו בולט מבין הלוחמים בחטמ"ר.

אביו של סמל יפרח הוא שוטר בגזרה ואביו של סמ"ר מגידו מפעיל את החמ"ל של כיתת הכוננות ביישוב פסגות, לצד אמו של סמ"ר מגידו - נהגת האמבולנס של היישוב. משפחותיהם של החיילים כיוונו אותם מאז ומתמיד לתפקידי לוחמה. "אני גר בפסגות שזה יישוב שיש בו בממוצע כשלושה פיגועי ירי בשבועיים. כתושב, הייתי פחות מודע לזה, אבל עכשיו אני מבין שיש יותר, פשוט לא הייתי מודע לכולם", מספר סמ"ר מגידו. "בהתחלה, נורא חששתי לקפוץ לאירוע של 'פטיש חם' בפסגות. מחשבות כמו 'אולי המשפחה שלי נפגעה' עולות, אבל יש בזה גם צד חזק. אני ממש שומר על הבית שלי במו ידיי. אבא שלי בכיתת הכוננות של היישוב ואמא שלי נהגת האמבולנס של היישוב, אז זה נורא מצחיק שבאירוע כולנו קופצים. אני מגיע מבית דתי אז כל המשפחה מסתובבת עם טלפון בשבת וכולם מקבלים את ההודעות ביחד. אם אני קופץ אז הם ישר יודעים לבדוק מה קורה. היה תרגיל לפני זמן-מה בשער בנימין ודותן אמר לי 'בוא נראה את המגניבה שם שנוהגת באמבולנס', וזאת הייתה אמא שלי. בסוף, הבית הוא השורש לכל שאר הדברים, ואני שומר עליו".