מפרופיל 45 - לקצין קומנדו מצטיין

לפני שהספקתי לשאול את רס"ן ד' את השאלה הראשונה בשיחת הטלפון שלנו, הוא קטע אותי מיד ואמר: "רק חשוב לי שלא אני אהיה העיקר פה, המסר שלי הוא זה שצריך לשנות". שני המשפטים האלה, והצניעות בנימה בה אמר אותם, גרמו לי להבין בדיוק מדוע נבחר למצטיין משרד הביטחון השנה. 

"הכוח בהצלחה נתון בהתמדה ובעקשנות", אומר ד' בחדות, "אנשים יכולים להיות יותר מוכשרים מכם או במעמד אחר משלכם ולהציב לכם מכשולים. אבל מה שקובע הוא כמה אתם מוכנים לתת מעצמכם בשביל המטרה". 

מי שמכיר אפילו במעט את סיפורו של רס"ן ד', יכול להבין מדוע זה כל כך מיוחד לשמוע את המילים האלה יוצאות מפיו, שכן ההתמדה עליה מדבר פגשה אותו בלא מעט נקודות בשירותו הצבאי, וסללה לו דרך לא צפויה ומעניינת שהחלה עוד הרבה לפני שלבש בכלל מדים.

"גדלתי בירושלים כבן יחיד", הוא משתף, "ולאורך כל התקופה שלי לפני הצבא ידעתי שאני רוצה להיות לוחם". אך למרות הציפייה, החלום נראה רחוק מתמיד ברגע שכתפו של רס"ן ד' נשברה, הפרופיל ירד ושרשרת הטיפולים החלה.

"זה הרגיש כאילו התחלתי את השירות הצבאי שלי לפני הגיוס", הוא ממשיך, "זה היה קרב משמעותי שבסופו, אחרי ניתוחים ותקופת שיקום ארוכה - הצלחתי לקבל פרופיל 45 חריג חי"ר והתגייסתי לחטיבת הנח"ל".

בחטיבה הירוקה הפך ד' לנחלוואי אמיתי, המשיך למסלול מ"כ ולמסלול סמל עד שהחליט שזה הזמן לקפוץ קדימה ולצאת לקצונה. מה שהוא לא ידע באותה תקופה, זה שמספר חודשים אחר כך, רגע לפני שיסיים את הבה"ד - יפרוץ מבצע "צוק איתן".

"זה משהו שאי אפשר לשכוח", הוא משחזר, "בדיוק הפכתי לקצין, ופתאום אני מוצא את עצמי אחראי על מחלקה לוחמת שרק הכרתי ועושה שיחות אישיות בתוך עזה". 

"זה יישמע מצחיק, אבל לאורך כל התקופה שלנו בפנים הכרחתי את עצמי לחייך", נזכר רס"ן ד', "רציתי לשדר לחיילים שלי שיהיה בסדר ושאנחנו ביחד בזה. הדבר הראשון שאמרתי לאנשים שלי היה ש'אנחנו הולכים להילחם ביחד ואני הולך לאהוב כל אחד ואחד מכם'. ולאורך כל תקופת המבצע השקעתי את כל כולי בשני הדברים האלה. אני מבין היום שהצורך לפקד בזמן כזה בנה את מי שאני היום כאדם וכמפקד".

אחד האירועים שנחרטו בזיכרונו של רס"ן ד' מתקופת המבצע התרחש בשעות הלילה ב-25 ביולי בבית חאנון, שבצפון רצועת עזה. כוח מגדוד שחם של החטיבה התכונן להתקפה בשטח בנוי, מבלי שידע כי מולו נערך כוח של קומנדו חמאס.

"שמענו בקשר על אירוע היתקלות רב נפגעים ושיש הרוגים", מרצין רס"ן ד', "באותו רגע לא היה לנו זמן לעצור ולעכל, ידענו שזמן הוא קריטי. הפלוגה שלי קיבלה אחריות על חילוץ הפצועים. קפצנו לנקודה מיד ועזרנו איפה שהיה צריך. זה היה אירוע מכונן וכואב, אבל פעלנו הכי טוב שיכולנו ובסוף המבצע קיבלנו צל"ש גדודי".

את "צוק איתן" ורוחו שהתחשלה בין הפגזה להפגזה, לוקח איתו ד' גם אחר כך לתפקידיו הבאים. "הייתי שנה מ"מ ואחר כך הגעתי להיות מפקד צוות בגפן", הוא מספר, עוצר לקחת נשימה, וממשיך, "ואז קרתה התאונה".

כף רגלו של ד' נמחצה בתאונה שהותירה אותו על כיסא גלגלים למשך חצי שנה, ללא הידיעה אם יוכל אי פעם לשוב ללכת: "אני זוכר את עצמי שוכב בחדר טראומה בבית החולים. פלטו אותי מנח"ל והרגשתי ששמטו לי את הקרקע מתחת לרגליים".

"התרוצצו לי הרבה מחשבות בראש, על 'מה יקרה אם'. אני לא יודע איך מצאתי את הכוח אבל הכרחתי את עצמי להפסיק. התחלתי להגיד לעצמי שאסור לי לטבוע עכשיו ואסור לי להיות פאסיבי. ידעתי שלא ככה אני אמור להשתחרר ושאני חייב לעבוד קשה מעכשיו כדי לחזור".

ואכן, אחרי חצי שנה של שיקום, כיסא הגלגלים הוחלף בזוג קביים, והתפקיד המנהלתי אותו ביצע עד אותו הרגע - הוחלף לתדהמת כולם בטייטל חדש-ישן של לוחם, מ"פ טירונים בנח"ל. "זה היה כל כך מספק לדעת שהצלחתי לחזור אחרי כל זה", הוא אומר בגאווה, "דווקא בגלל שלא רק 'קיוויתי לטוב' ובחרתי להיות אקטיבי. סירבתי לראות מציאות בה אני לא לוחם - ויצרתי אותה כנגד כל הסיכויים".

זמן לא ארוך לאחר מכן הכומתה הירוקה שליוותה את רס"ן ד' מיומו הראשון בצבא הוחלפה לאדומה. בעודו מתחיל תפקיד חדש כמפל"ג לוחמים בדובדבן, שאמון על הובלת מבצעים מיוחדים ברחבי יהודה ושומרון. על פועלו המסווג ביחידה קיבל ממש לאחרונה את הצטיינות משרד הביטחון.

"התקופה כמפל"ג הייתה אחת התקופות היותר יפות ומאתגרות בחיי - גם אישית וגם אינטלקטואלית", הוא מעיד בחיוך, "קבלת ההצטיינות הזו מהווה בשבילי סגירת מעגל. מ-2012 ועד היום השירות שלי רץ בקצב מסחרר, ופתאום הטקס הזה איפשר לי להסתכל אחורה על התהליך שעברתי כאן יחד עם ההורים שלי והאנשים שחשובים לי. זו זכות גדולה בשבילי להיות במעמד הזה, ומחויבות גדולה אף יותר להמשיך ולעשות".

היום, רס"ן ד' בן ה-27 מתגורר בתל אביב, עושה תואר בממשל ולוקח חלק מתוכנית מצטיינים ייחודית של הצבא של מיועדים לפיקוד בכיר. "אני חושב שלמפקדים יש הרבה מאוד כוח השפעה, וזה משהו שאני רוצה להיות מסוגל לעשות - להשפיע על אנשים ולגרום להם להבין מה המשמעות של מה שהם עושים", הוא מסכם, "אם יש משהו שהמסע שלי לימד אותי, הוא שאושר אמיתי מגיע כשאנחנו עושים משהו שהוא גדול יותר מעצמנו - וזה משהו ששווה יותר מכל הצטיינות בעולם".