סיפורו של טור' עוז, מצטיין מח"ט יהודה המתמודד עם אוטיזם

הטור האישי של סרן אודי הלר, יזם תוכנית 'תתקדמו', על הדרך המרגשת שעבר טוראי עוז גפשטיין בדרכו אל ההצטיינות

27.04.23
סרן אודי הלר

29 למרץ 2023. אביו של עוז, סעדיה, הזמין אותי לטקס בהתרגשות אין קץ. "הוא נותן שם את הנשמה: מגיע לבסיס כל יום ראשון לפני הזמן, נשאר באפסנאות כל יום עד השעות המאוחרות, מבצע כל משימה במסירות גדולה (לא מסרב לשום מטלה). אומרים שמעולם לא היה להם כזה חייל בלוגיסטיקה" כתב לי. עליתי על מדים והתחלתי בנסיעה הארוכה מתל-אביב למערת המכפלה. פעם ראשונה עבורי וגם אני התרגשתי. הנסיעה הייתה מהירה ורק כאשר התחלתי להתקרב לחברון נעצרנו בעקבות שתי תאונות דרכים קשות במרחק כמה קילומטרים אחת מהשנייה, שתיהן נגרמו כתוצאה מסטייה בנתיב והתנגשות חזיתית בין כלי הרכב.

 

הייתי כבר בלא מעט טקסים בחיי, אבל מעולם לא במקום כל כך מרגש, ברחבה מפוארת למרגלות המבנה המרשים שנבנה מעל מערות הקבורה, שראשית בנייתן לפני 2500 שנה, וזו חתכת היסטוריה. מאוחר יותר עוז אמר לי "אני חושב שאולי עשיתי היסטוריה, כבן אדם שהתגייס על הרצף וקיבל הצטיינות מח"ט בגזרה מבצעית". וכמו כל דבר במדינה שלנו, גם תוכנית "תתקדמו", שאפשרה לעוז להתגייס ולשרת כמו כל חייל אחר בצה"ל, היא היסטוריה שאינה מובנת מאליה. אחרי הטקס ביקשתי לראיין את עוז ואת מפקדו, רס"ן ניסים שרביט, בתוך מערכת המכפלה. מפקד החטיבה, אלוף-משנה ישי רוזיליו, מאשר שניתן ואנו מחפשים היכן הכי טוב, בכל זאת, מורכב כשיש מתפללים בחדרים השונים.


עוז ותעודת ההצטיינות ביחד עם מח"ט יהודה, אל"ם ישי רוזיליו. צילום: דובר צה"ל

עוז מתרגש בראיון, נראה מופנם ולא מרבה במילים. מאוחר יותר מירב, אימו של עוז, מסבירה שכך היה תמיד עם אנשים שהוא עוד לא מכיר. ניסים עומד בסמוך ומוודא שעוז מדייק בפרטים ועוז מסתכל עליו במבט נערץ. עוז מאוד גאה בבחירה שלו לשרת בחטיבה מבצעית ביהודה ושומרון כמש"ק לוגיסטיקה, תפקיד שמעט מאוד צעירים עם אוטיזם היו בוחרים בו. הוא יכל היה לבחור בתפקיד נוח יותר כמדריך כושר, תחום בו הוא הצטיין כל חייו ואף שיחק כדורסל בקבוצת אליצור ירושלים, אך לבסוף הבין עד כמה חשוב להיות דווקא בתחום בו חסרים צעירים איכותיים כמותו, שם יוכל לתרום בצורה משמעותית.

חטיבת יהודה, שבתחום אחריותה גם העיר חברון, מפעילה באופן שוטף ארבעה גדודים מכלל יחידות החי"ר של צה"ל וכוח נוסף של משמר הגבול. על החטיבה למנוע פיגועים ולסכל באופן יזום פעילות טרור. אפשר לראות עד כמה עוז מאושר כאשר הוא מספר כיצד הוא נוטל חלק פעיל כל פעם שגדוד מפנה גזרה ואחר נכנס במקומו.

מאחורי כל הצלחה של אדם עם אוטיזם עומדת משפחה מיוחדת שתומכת בו מהיום בו אובחן, הטיפולים, המסירות וההקרבה האישית לה נדרשים ההורים. כאשר אביו של עוז סיפר שיש עוד שני אחים צעירים עם אוטיזם (אראל בן 15.5, מחונן בנגינה על כינור, ועשהאל בן 9) ואח נוסף עם סכרת נעורים (נוה בן ה-12) הבנתי עד כמה מדובר לא רק בסיפור על חייל מוכשר ומצטיין, כי אם על משפחה שהיא מקור להשראה.

כאשר אנו חוגגים 75 שנה למדינת ישראל בסימן חלוציות, עולה ישר התמונה של עלייה, נחישות, ציונות והתיישבות, אך אצל הוריו של סעדיה, אביו של עוז, יש שתי תמונות, בעצם, שלוש. בתמונה הראשונה יש את אימו של סעדיה, סוזן, שהגיעה ארצה כדי לייצג את ארצות הברית בחידון התנ"ך העולמי כאשר הייתה תלמיד תיכון. בתמונה השניה סוזן ובעלה הטרי עלו ארצה והתיישבו בקיבוץ עלומים (על גבול עזה, סמוך לקיבוץ נח"ל עוז), אך בעקבות קשיים רבים שחוו בתקופת מלחמת יום הכיפורים ואחריה, החליטו לחזור לארצות הברית. בתמונה השלישית חלפו עשר שנים והזוג עם ילדיהם החליטו שוב לעלות לישראל, בלי שום כוונה לעזוב.


משפחת גפשטיין בנוכחות מלאה. עוז עומד מצד שמאל. צילום: המשפחה.

עוז אובחן עם אוטיזם בגיל ארבע, רק אחרי שהמשפחה פנתה לנוירולוג התפתחותי כדי לקבל מרשם לריטלין. זה היה לגמרי במקרה מספרים ההורים, שהיו המומים בהתחלה. הם בכלל חשבו שמדובר בסך הכל בילד משעשע, מעניין ושונה. "זה היה מעין סוג של שוק, איפה הוא ילמד, איך הוא יסתדר, איך הוא יתפתח, זה מה שעבר לי באותו רגע בראש" מספרת מירב. עד מהרה הבינו ההורים כי עליהם לגייס את כל המשאבים והעזרה שיש למדינה להציע ובזכותם עוז התקדם. גם כאשר היה נדרש מההורים לעבור לירושלים מבית מרווח בישוב גבעת זאב, כדי שעוז יוכל להשתלב בכיתת תקשורת בבית ספר דתי, הם לא היססו. עוז סיים בגרות בציונים גבוהים ובמשך כל שנות לימודיו היה פעיל בתנועת הצופים. תחושת השייכות היא הסוד להצלחה מעידים ההורים.

"זה היה שווה את כל הריצות לריפוי בעיסוק, לקלינאית התקשורת, לפגישות בגנים" מספרת מירב בהתרגשות עצומה ובמבט נוגה לראות את בנה מקבל הצטיינות. "זה באמת משהו שקשה לתאר במילים".

ניסים ("נס" בשבילכם) הוא קצין וג'נטלמן במובן הכי בן גוריוני שאפשר לחשוב. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו, שיאהב אותו" כתב ראש הממשלה ושר הבטחון בשנת 1963. הוא בן 30 ולפני שמונה לתפקיד קצין הלוגיסטיקה של חטיבת יהודה, שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים וביחידת דובדבן בתפקידי סמ"פ בגדוד 202 וכמפקד פלס"ם בגדוד 101 ובסיירת צנחנים. כאשר הוא מביט בעוז ניכר עד כמה הוא מעריך אותו. בהתחלה ניסים לא ידע שעוז על רצף האוטיזם, "יגידו אנשים איך הוא לא מכיר את הפקודים שלו" אך אז הוא מדגיש שזה רק בגלל שהשילוב נעשה בצורה כל כך טובה. "זו באמת תוכנית מעולה" הוא מעיד על "תתקדמו".


חיבוק של מפקד ופקודו. צילום: אודי הלר

לפעמים מפקדים נרתעים כאשר מספרים להם על מורכבות או אתגר עם חייל, מציין ניסים בגילוי לב ומבקש להעביר מסר לכל המפקדים בצה"ל: יש הרבה אוכלוסיות שלא חייבות להתגייס ודווקא כאשר מאפשרים לחבר'ה על הרצף להתגייס כחיילי חובה יש בזה אמירה מאוד חיובית ורואים אותם כמי שבאמת מסוגלים. "באחריות מלאה זו זכות ענקית להיות מפקד ואני באמת מלא גאווה ונחת מעוז" הוא מסכם רגע לפני שהוא מציע לעוז להישאר בקבע.