עקב לצד אגודל. עם הגששים בארץ המרדפים

השמש עוד לא שלחה קרן אור ראשונה, אך הגששים של חטיבת הבקעה והעמקים כבר עמוק בתוך השטח. הם סורקים מטר אחר מטר של "ציר הטשטוש", רצועת אדמה גירית לאורך הגבול עליה ניתן לראות כל טביעת רגל. אם ימצאו כזו, ייצאו למעקב שיכול להימשך שעות ארוכות. בכל זאת, לא סתם קיבלה הגזרה את הכינוי "ארץ המרדפים".

זה הזמן לכוכבית: צה"ל הפסיק להשתמש בשיטת המרדף כבר בשנות ה-70, לאחר שהגבול הירדני נהיה הדוק יותר. אך מי שהיו ונשארו כוח משמעותי בגבול שאורכו עשרות קילומטרים, הם הגששים - הלוחמים שביכולתם לאסוף עקבות לידי סיפור של ממש. 

"בגזרה ארוכה כמו שלנו, הכול מתחיל ונגמר בזיהוי בשטח", קובע סא"ל סולטאן עיאדאת, קצין הגששים של חטיבת הבקעה והעמקים, "כולם אצלנו מגיעים עם רקע וניסיון של שנים בתחום, שחיים בגזרה ולמדו לעומק את התוואי שלה עם כבשים וגמלים, ויודעים להצביע על דברים שאחרים פשוט לא ישימו לב אליהם בכלל".

רק בשבוע שעבר כוחות הביטחון, בהכוונת הגששים, סיכלו הברחה של 14 אקדחים ויותר מ-65 כלי נשק. זאת מצטרפת לרשימה ארוכה של אירועים דומים בחטיבה. "לילה אחד, כוחות האיסוף זיהו תנועה חשודה במובלעת שבין הגבול לגדר. בבוקר, טעו לחשוב שמדובר היה בחיה, אבל הגששים שלנו מצאו עקבות של שני אנשים", משחזר הקצין, "העקבות הובילו אותנו לכיוון נהר הירדן, ואחרי קילומטר וחצי של מעקב אינטנסיבי - איתרנו מבריחים שניסו להימלט לתוך הוואדי".

"תפסנו את הסחורה שלהם, שכללה הרבה כלי נשק, ואחרי שעתיים של סריקות ומרדף, לכדנו אותם", הוא ממשיך, "התפיסה הזאת לא הייתה אפשרית ללא הגששים, שאיתרו את טביעות הרגל בחול. זה לא דבר שכל אחד יכול לעשות, אנחנו מביאים את הכוחות עד הנקודה המדויקת בה האיום נמצא".

אבל כמובן שזה לא כך כך פשוט כי המבריחים פיתחו שיטות פעולה משלהם במטרה להטעות את הגששים בשטח. "אבל כמובן שגם לנו יש שיטות מיוחדות משלנו, ואנחנו יכולים לאתר עקבות שהם מנסים לטשטש", מרגיע סא"ל עיאדאת.

סא"ל סולטאן עיאדאת, קצין הגששים של חטיבת הבקעה והעמקים

את תפקידו התחיל הקצין לפני 15 שנה בחטיבה הדרומית באוגדת עזה - שם נפצע קשה מירי צלף. "השיקום שלי היה אמור להיות שישה חודשים, אבל אחרי חודש וחצי כבר חזרתי", הוא משתף, "עשיתי פיזיותרפיה בבסיס, וזה לא היה קל, גם למשפחה, אבל ידעתי שאני חייב לחזור".

"כולם מסביב אמרו לי לקחת את הזמן, אבל היה לי חשוב לחזור לאנשים שלי כמה שיותר מהר, כי יש לי מחויבות לתפקיד. ומעבר להכול, אני אוהב את השטח והאדמה, וזו גם אחת הסיבות שעברתי לבקעה - כי פה, הכול מתבסס על עבודת הגישוש", מספר סא"ל עיאדאת, "ולמרות שהשגרה אינטנסיבית, ויכולה להיות מעייפת - היא גם מספקת מאוד. יש לנו הרבה ממצאים, ועקבות ומרדפים, וכל תפיסה כזה מחדירה בנו עוד מוטיבציה לשמור על הגבול ועל הגזרה".