אמו שורדת השואה של מפקד החמ"ל הפעילה את הצפירה ברחבי הארץ

אביה היה בעל מפעל ואמה מנהלת חשבונות. עם פרוץ המלחמה ולאחר פלישת הנאצים לפולין, הוחבאה סטפני בביתה של אחת העובדות במפעל של אביה, עד שזו כבר לא יכלה להסתירה.
בינתיים, אביה נלקח למחנה עבודה ומת שם, ואילו אמה נעצרה על ידי הגסטפו בדרכה לבקר את סטפני בבית בו הוחבאה. לאחר מכן אבדו עקבות אמה וסטפני נותרה לבדה.

דודה של סטפני היה לוחם פרטיזני שאימץ אותה תחת חסותו, ודאג להעבירה למשפחה פולנית אחרת, שם התחבאה עד סיום המלחמה. במשך שלוש שנים הוחבאה סטפני בארונית בבית המשפחה שהיה ממוקם מול מפקדת הגסטפו המקומית. שנתיים לאחר סיום המלחמה, בעודה בת 7 בלבד, נשלחה סטפני מפולין לאנגליה, ובגיל 9 אומצה על ידי זוג הורים שגידלו אותה עד חתונתה בגיל 21.

"פגשתי בדרך הרבה מאוד אנשים שעשו עמי חסד", היא מספרת. "למדתי שבכל סיטואציה אפשר לעשות לפחות דבר אחד טוב. אנשים סיכנו את חייהם כדי לשמור עליי, למרות הקושי והסכנה שהייתה בדבר, אני חבה להם את חיי". 

את העובדה כי ניתן לעשות טוב בכל מצב סטפני אימצה לא רק בחייה האישיים, אלא גם בעיסוקה המקצועי, שכן הקדישה את חייה להיות עובדת סוציאלית: "אנשים סיכנו את חייהם כדי לשמור עליי, למרות הקושי והסכנה שהייתה בדבר, אני חבה להם את חיי". 

״הסיפור של אמי מהווה שיעור לחיים עבורי", מדגיש סא"ל פורטנוי, "את החסד שגילו בפניה זרים גמורים, אני מאמץ ומיישם גם בחיי. בכל נקודה ניתן לעשות טוב למישהו. הפעלת הצפירה היא סוג של סגירת מעגל עבורי. בתור מפקד יחידת ההתרעה במילואים, אני אחראי על החמ"ל המתריע כשיש איום על תושבי ישראל. היום הצפירה אינה צפירה של התרעה, אלא צפירה מאחדת, צפירה של זיכרון".