"גאה להיות חלק ממערך שתפקידו להציל חיים"

את כל שנות התבגרותו בילה ד' בישיבה בשדרות, עד שלפני שנתיים עזב כדי להינשא. אלו היו שנים בהן תושבי שדרות ועוטף עזה ספגו פגיעות רבות, וגם הוא חווה זאת על בשרו. "אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי צבע אדום", הוא מספר, "הייתי בן 13, ושמעתי אזעקה. הסתכלתי לשמיים ולא הבנתי מה קורה, אנשים צעקו לי להיכנס, אבל אני לא ממש הבנתי מה הם רוצים".

כל זה היה לפני כמעט עשור, ובשבוע שעבר טוראי ד' סיים בהצטיינות את קורס "צוהר כתום" - קורס מדריכי אוכלוסייה לשעת חירום (מאלש"חים) למגזר החרדי. הוא וחבריו לקורס של פיקוד העורף קיבלו את השרוך האדום-ירוק בתום תשעה שבועות אינטנסיביים, ועכשיו הם עוברים לשרת במחוזות השונים של הפיקוד, שם יעבירו הדרכות לשעת חירום בבתי הספר ולשאר האוכלוסיות.

"בפיקוד העורף יודעים שכדי להגיע לכל המגזרים בחברה, ביניהם גם למגזר החרדי, צריך להתאים את הדרך בה מעבירים את המידע", מסביר סגן נועם יוסף, מפקד הקורס. "כך יצא לפועל קורס "צוהר כתום", שאינו שונה מבחינת חומר מקצועי, אבל מותאם למגזר".

וכאן ד' נכנס לתמונה. כמי שבא מבפנים ומכיר היטב את העולם החרדי הוא אמור "לדבר באותה שפה" ולשכנע את הקהל שלו לפעול לפי ההנחיות מצילות החיים. הוא מאמין שהחוויות האישיות שלו לימדו אותו את החשיבות של ההנחיות מצד אחד, ואת הקושי של האוכלוסייה להיחשף למידע הזה מצד שני.

לתת ולהרגיש חלק

"במגזר החרדי אין הרבה חשיפה לאמצעי התקשורת או לאינטרנט, ולהרבה חרדים אין איך להכיר את ההנחיות של פיקוד העורף", מספר ד', "אני הגעתי להנחיות כי בבית של ההורים שלי היה מחשב, ורציתי לדעת יותר. אני מתאר לעצמי שלרוב החברים שלי מהישיבה היה הרבה יותר קשה להגיע למידע הזה - ושזה עדיין כך גם היום".

הערך העליון שלו, מדגיש ד', הוא לימוד תורה. אך לצד זה, מאז ומתמיד הוא חלם לשרת בצה"ל: "תמיד בער בי הרצון לתת ולהרגיש חלק מכלל מהאזרחים במדינה, ומצאתי את התשובה בתפקיד הזה".

אל התפקיד הוא הגיע דרך חבר שהתגייס אליו בעצמו. הם שוחחו בטלפון, והחבר, שידע שד' לומד חינוך, חשב שהדרכה צבאית יכולה לעניין אותו. ד' התחבר מאוד לרעיון והבין את חשיבות ההסברה למגזר החרדי, אך חשש שלא יגייסו אותו - כיוון שכבר קיבל פטור משירות.

לשמחתו, האישור ניתן, אבל לפניו עמדה משוכה נוספת. מעבר לעובדה שגיוס הוא לא בהכרח דבר מקובל במגזר אליו הוא שייך, משפחתו היא משפחה שכולה. "סבא וסבתא שלי איבדו את הבן הבכור שלהם במסגרת הצבאית, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים", מספר ד'.

נקודת החיבור

"מאז שהבן שלה נהרג, סבתא שלי חווה חיים הרבה יותר קשים, עד היום היא לא הולכת לקבר וקשה לה לראות בני משפחה על מדים. אני מאוד קרוב אליה ואל סבא שלי, ראיתי מקרוב איך הם חיים ומרגישים כהורים שכולים, ולקח לי המון זמן להסביר להם שאני הולך לצבא ומה אני עושה שם.

"כשהם הבינו מה התפקיד שלי ומה אני עושה שניהם מאוד שמחו", הוא ממשיך, "אני לעולם לא אוכל למלא את החלל של הבן שלהם, אבל עבורי זו נקודת חיבור אל הדוד שנהרג".

ד' לא מרבה לחזור הביתה עם מדים, ורבים מסובביו לא יודעים שהתגייס. "אני לא מתבייש במה שאני עושה, חס וחלילה. אני חושב שצריך ללכת בביטחון ובגאווה גדולה על כך שאתה חלק ממערך שתפקידו להציל חיים", הוא מבהיר. "לצד זאת, יש אנשים שרואים אותך לבוש ירוק זית, עם ההשקפות שבאות עם זה, ולא בהכרח מבינים או מתעמקים בחשיבות של מה שאתה עושה".

"בניגוד למה שחושבים על שמירת הצביון החרדי בצבא, במסגרות החרדיות שבצבא באמת דואגים לנו, מבינים אותנו ונותנים לנו את כל מה שאנחנו צריכים כדי לקיים את אורח החיים שלנו כמו שאנחנו מאמינים", ד' מדגיש.

כששואלים אותו אם הוא חושב שהדת עזרה לו להתמודד עם הקשיים בדרך, הוא לא מהסס לרגע: "ברור שכן. אני מאוד שלם עם ההחלטה