10,655 ק"מ מישראל - פיקוד העורף מצילים חיים. ראיון מיוחד ממיאמי

ביום חמישי שעבר, באמצע הלילה, קורס בניין מגורים בן 12 קומות בשכונה יהודית סמוכה למיאמי, פלורידה. יומיים אחר כך, בערב שבת, מוקפצת משלחת ישראלית של פיקוד העורף ומשרד החוץ כדי לסייע לכוחות החילוץ האמריקאים שעובדים בזירה במרץ. 

"מאותו רגע - החיים הם רכבת הרים", מספרת קא"ב (קצינה אקדמית בכירה) טל לוי דיאמנשטיין, קצינת התנהגות אוכלוסייה במשלחת הישראלית. "יש מידע שמגיע אלינו בלי הפסקה, ואנחנו כל הזמן בלמידה והפקת לקחים, במרוץ נגד השעון".

"האסון הזה שונה מדברים שהכרנו", היא מסבירה, "יש כאן מרוכבות מאוד גדולה - צריך להבין מה קרה בבניין בלי מקורות מידע, וגם ההגעה למבנה עצמו מאתגרת, כי חלקו נשאר עומד. למחלצים קשה לעבוד שם, ואי אפשר להעמיס כוחות רבים במקביל כי האתר קטן".

למרות הקשיים, היא מעידה: "אנחנו מכירים את צורת העבודה. אין הרבה מדינות שעושות מודיעין אוכלוסיה כמו ישראל, ואין הרבה מהנדסי חילוץ כמו שלנו". 

"גם האמריקאים מצוידים, משודרגים ומקצועיים ביותר", היא מוסיפה. "יש פתיחות משני הצדדים לשמוע ולראות איך אחרים עובדים - וככה כולם מרוויחים. שיתוף הפעולה טוב מאוד. הם מקבלים את נקודת המבט הרעננה שהמשלחת שלנו מביאה, ואנחנו לומדים על שיטות החילוץ שלהם - יש גרף מתמיד של למידה".

הערבות ההדדית לא מגיעה רק מכוח החילוץ האמריקאי, אלא גם מתושבי המקום: "עוטפים אותנו באהבה בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. יש תחושה שמאוד חיכו לנו, ממש הייתה כמיהה שנבוא, גם מצד התושבים וגם מצד כוחות החילוץ. הם נמצאים במצב של חוסר וודאות, דואגים ליקיריהם. החלטנו להפוך אותם לשותפים שלנו. הם באים אלינו עם רעיונות ותובנות, ואנחנו מפיקים איתם לקחים. זה מדהים".

גם מהארץ, בשעות הפוכות מפלורידה, יש מי שעובד במרץ כדי לעזור מרחוק. ענף אגמים של פיקוד העורף סרק את כל הפרסומים על קריסת הבניין, לרבות רשתות חברתיות והתקשורת המקומית, כדי לנתח את הנפילה, את הסביבה, את הבניינים במרחב, ולייצר מודל תלת מימד. בנוסף, קציני האוכלוסיה מתשאלים את משפחות הלכודים על הרגלי השינה של תושבי הבניין, כדי לנסות ולנבא איפה הם היו בבית, איך הבית נראה ומסודר, איפה חדר השינה ודרכי המילוט. הם מציבים מידע מדויק על מיקומו של כל לכוד, כולל אם הוא רץ לגרם המדרגות או למעלית.

"אי אפשר לא להיות אופטימית מול הדבר הזה, אי אפשר לא לחבק כשמחבקים אותך. גם ברמה המקצועית אנחנו אופטימיים. יש פה הבנה שברמה האנושית קרה משהו גדול, וצריך לעשות את המקסימום כדי לעזור להם כמה שיותר מהר". 

"יש פה אנשים שעשו דבר או שניים בחיים וראו ניסים קורים במו ענייניהם. הידיעה הזאת מאפשרת גם לאחרים שלא חוו את זה לקוות. מניפת הרגשות פה נעה בקצב מסחרר בין תקווה לייאוש, לעצב לשמחה להכלה. חווים אותה פה 24/7 ".

בין הריצות מאתר ההרס למרכז האוכלוסייה ביניהם היא מחלקת את זמנה, מסכמת קא"ב דיאמנשטיין את השיחה שלנו עם מבט לעתיד:  "יותר מדי זמן החוט הזה חשוף. מגיע לאנשים האלה סוף. הלוואי שסוף טוב. אנחנו עובדים בלי הפסקה כדי שזה יקרה".