"אין דבר שיכול להסביר אחוות לוחמות יותר מהסיפור שלנו"

"אין דבר בעולם שיכול להסביר את המשמעות של אחוות לוחמות - יותר מהסיפור שלנו", כך מנסות לתאר בפנינו שלוש המילואימניקיות את הקשר המקרי ביניהן, שלימים הפך לחיבור יוצא דופן. 

עד לפני מספר חודשים בלבד, רס"ל (במיל') נעמי, רס"ל (במיל') שני וסרן (במיל') נסטיה מגדוד החילוץ 926, היו זרות זו לזו לחלוטין. כל אחת מהן שירתה כלוחמת במקום אחר בסדיר, ורק לאחר שמצאו את עצמן יחד באותו גדוד המילואים במלחמה - גילו שסיפורי השבת השחורה של כל אחת מהן שזורים זה בזה. 

הן שרדו את הטבח במסיבת הנובה לחוד, וזמן קצר לאחר מכן - חזרו להילחם. "לא חשבתי לרגע על אפשרות שלא אהיה שם יחד עם הלוחמים והלוחמות שלי ואתייצב מהרגע הראשון", קובעת נסטיה, מפקדת מחלקה בגדוד, "הם המשפחה שלי, הכוח שמניע אותי ויש לי אחריות עליהם".

גם נעמי שותפה לתחושות, אלה שהציפו אותה בימים הראשונים למלחמה - והרצון העז לתרום. "לוחמת זה אופי, אין מה לעשות", היא מצהירה וחיוך עולה על פניה, "זה חי בכל אחת מאיתנו, בועט מבפנים ופורץ מתי שצריך. שום דבר לא מכין אותך באמת לרגע בו את חייבת לפעול בים של אי ודאות. שלושתנו נקלענו לשדה קרב, אך כל אחת מאיתנו הוכיחה שהתושייה, גם במקרי קיצון, חזקה מאיתנו".

הלב לא מפסיק לדפוק, אבל את חייבת להמשיך לתפקד

באותו בוקר נורא, בעודן נמצאות בלב מתקפת הטרור, הן נעזרו בכלים שרכשו בשירות על מנת להימלט מהזירה, וגם כדי להציל נוספים לאורך הדרך. "אחד הדברים שזכרתי מהניווטים בהכשרה הוא תמיד להסתמך על השמש", מספרת נעמי, "בלב שדה חקלאי שהפך לזירת קרב, אני מכוונת את החברים שלי מזרחה - 'רוצו לכיוון הזריחה, גם אם נגיע עד ים המלח העיקר שנהיה בטוחים'".

המראות הקשים בהם חזו בצדי הדרך, הכו גם בשני, חובשת מנוסה: "באמת אי אפשר להתכונן לרגע בו את נמצאת בעצמך באזור הסכנה. הבנתי שאני חייבת להתעשת ולהתחיל לפעול. בתוך כל הכאוס, אני ועוד חבר פרמדיק הענקנו מענה ראשוני לפצועים".

גם נסטיה זוכרת היטב את הדקות הבלתי נתפסות: "תוך כדי בריחה, אני משחזרת מקת"בים (מקרים ותגובות), מתכננת כל צעד וחושבת כבר איך אפעל במידה ונותקל מכיוון אחר. התאמנתי על זה בדיוק מהיום בו התגייסתי. אם עד אז יכולתי רק לשער על עצמי שיש בי תכונות כאלה, של עמידה תחת לחץ ותפקוד מירבי במקרי קיצון - היום אני יודעת בוודאות".

"חשבתי על כל תרחיש אפשרי ומאיפה הם יכולים לצוץ", היא מתארת את הזירה, "תכננתי לעצמי מסלול והמשכתי לנסוע בלי לעצור. לקחתי פניות חדות, תמרנתי בין רכבים, אפילו חטפתי כדור בכתף ימין ונפצעתי קל - אבל כל זה לא עניין אותי באותו הרגע, רק לצאת משם ולהציל את כל מי שאיתי".

בעת שעפים מעליהן כדורים שורקים, רכבי מחבלים נראים מרחוק וגם לאחר שהתחבאו בתוך שיחי קוצים שעות ארוכות - הלוחמות נשארו לוחמות והובילו חברים וזרים למקום מבטחים בתוך כל הבלגן שהקיף אותן: "הלב לא מפסיק לדפוק, אבל את חייבת להמשיך לתפקד".

כשמישהי מבינה מה את עוברת רק במבט - זה משנה את הכול

כאמור, כעבור מספר ימים, הן עלו על מדים - והתייצבו בגדוד 926, שייעודו לבצע משימות חילוץ בשטח הארץ. "כשאנשים מסתכלים מהצד, המחשבה הראשונה היא תמיד 'למה לא נשארתן בבית לטפל בטראומה'", משתפת שני, "אבל אנחנו ידענו מהרגע הראשון שחלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי הוא להגן על הבית. זה מחזק את ההרגשה שלא עברנו את זה סתם. יש סיבה למה אנחנו כאן - כדי לעמוד על רגליים איתנות ולהבטיח ששום אסון כזה לא יקרה שוב".

את השיחה אנחנו מקיימים ממש כשהלוחמות והלוחמים של 926 סיימו את תפיסת הקו השנייה למלחמה, הפעם באיו"ש. כעת, רס"ל (במיל') נעמי, שב-7 באוקטובר עוד הייתה חיילת סדירה, הצטרפה לגדוד, ובין השלוש נוצר קשר בלתי יאומן.

כששמעו שיש עוד נשים יחד איתן עם סיפור דומה, הן ידעו שהן חייבות להכיר אותן. וכך הן פנו אחת לשנייה, דיברו ארוכות, שיתפו ברגעים הכואבים ורקמו קשר שאף אחד אחר לא יוכל להבין.

היה אפשר לחשוב שהן מכירות שנים, אבל כפי שהן מספרות: "הנפש שלנו נקשרה מהר. ברגע שיש לידך מישהי שרק במבט יכולה להבין את כל מה שאת עוברת, זה משנה את הכול. את מרגישה חזקה יותר".

בתוך כל הכאב, מתגנבים לאורך הריאיון איתן גם צחוק מתגלגל ובדיחות שרק הן מבינות. וכשמביטים עמוק בעיניהן הדבר הכי בולט הוא העוצמה. הן מחייכות יחד, כואבות אחת את כאבה של השנייה, ומתרגשות מכל פרט חדש שלא ידעו זו על זו. ברגעים האלה בדיוק הכול ברור - ולפתע מובן בדיוק למה התכוונו בהתחלה, כשסיפרו על אחוות הלוחמות האמיתית.