"בלעדינו - ספק אם היו מצליחים לעבור את הלילה בשלום"

זה היה עוד אחה"צ שיגרתי ברמת הגולן. עבדתי עם הרופא באחת המרפאות הפזורות בחטיבה ולפתע הוקפצנו. הודיעו לנו שיש קליטת פצועים סורים, ועלינו להגיע בהקדם כצוות סיוע לכוחות שכבר פועלים במקום.

לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. לא ידענו מה אנחנו לראות. עוד אפילו לא ידענו מה מצב הפצועים ומה הגילאים שלהם. רק חשבנו על כך שאנחנו חייבים להגיע למקום ולבצע את עבודתנו בצורה הטובה ביותר.

כשהגענו לשטח נבלענו מיד בתוך הבלגן שהיה במקום. זיהינו שיש שבעה פצועים, בהם שני אחים בני שבי ושמונה, שהיו במצב קשה מאוד. אליהם התווספה אישה בשנות ה-30 לחייה שהייתה במצב קריטי. הם היו נראים מאוד לחוצים מהסיטואציה. הם לא ידעו איפה הם, לא הכירו את שפת המטפלים וגם נשקי החיילים שסבבו אותם לא הוסיפה לתחושת הביטחון שלהם.

יצאנו מההלם מהר מאוד, התפקסנו והתחלנו להעניק סיוע לפצועים. אני והרופא החלטנו להתפצל בשביל לייעל את הטיפול. הוא הלך במהירות לפצועה, ועשה את העבודה בשקט וברוגע. היה מאוד קל לעבוד לצידו ולתפעל את האירוע כנדרש בזכות קור הרוח שלו.

אני לעומתו, מיהרתי לסייע בטיפול בילדים. היה לי מאוד קשה לראות אותם במצב בו הם היו. כשהבטתי בהם נזכרתי באחיינים שלי - זה היה בלתי נמנע. המצב הקשה אליו נקלעו פשוט נכנס לליבי. ידעתי שעליי להתנתק מהרגש ולחזור למשימה, הרגשתי חובה של ממש להציל את הילדים האלה.

בילדים טיפלה כבר מטפלת בכירה של אחד הצוותים. דאגתי לעזור ולספק לה ציוד רפואי מהאמבולנס שהיה חסר לצוותים במקום. במהלך הטיפול אין תחושת זמן. לא חשבתי על כלום, רק עבדתי. חשבתי אדרנלין מטורף שניתק אותי מכל ההמולה וגרם לי להתמקד אך ורק במטרה.

אחרי הערכת מצב ראשונה הבנו שהמצב די קשה. הבנו שלא נוכל לטפל בילדים לאורך זמן, ושעלינו לפנות אותם במהירות האפשרית לאחד מבתי החולים בצפון על מנת שיקבלו טיפול מקיף יותר.

עברו 40 דקות מהרגע שהפצועים הגיעו לשטח ועד שיצא המסוק מהזירה לכיוון בית החולים. אם להיות כנים, בזמן שהילדים עוד היו בשטח, לא הספקנו לבצע בהם יותר מדי פעולות, אבל דבר אחד ידענו בבירור, ללא הטיפול הראשוני שלנו – ספק אם היו מצליחים לעבור את הלילה בשלום.

לאחר הטסת הילדים מהזירה המשכנו בטיפול ביתר הפצועים. עברו שלוש שעות מהרגע שהגיעו לזירה ועד שהוציאו אותם באופן רכוב לאחד מבתי החולים באזור, מבלי שיכולתי ללוותם מכיוון שהייתי צריכה להישאר בכוננות.

באותו ערב התחלתי לשחזר את כל מה שראיתי. לפתע הבנתי איפה הייתי, במי טיפלתי, מה עברו הילדים האלה עד לרגע שהם הגיעו אליי. פתאום אתה גם מבין מה היה קורה אם לא היית שם. אתה מבין שהחיים של אותם פצועים סורים היו תלויים אך ורק בך. בהמשך לילה יצרתי קשר עם אבא שלי. התברר לי שהוא גם היה בזירה. הוא היה אחראי על הנחיתה והיציאה של המסוק מהזירה, ובנוסף סייע להעלאת המטופלים. שיתפנו אחד את השני בקושי והזעזוע שחשנו במהלך תפעול האירוע. היה לנו חשוב לפרוק את הכל.

אחרי אירועים כאלה אתה מרבה לבקר את עצמך. אתה רוצה לדעת אם תפקדת טוב, אם עשית את כל מה שהיה ביכולתך לעשות. ביקשתי מהמפקדים שיבדקו את מצב הפצועים, ולשמחתי גיליתי שאף אחד לא נהרג. מאותו רגע ידעתי שאני את שלי – עשיתי.