"בכל דבר באורח החיים יש משהו שמזכיר, כל יום"

לכל אחד יום הזיכרון שלו.

בשבילי זהו אירוע שמלווה אותי כמעט 17 שנים - "סימפוניית החיים". אירוע בו נפלו  שלושה לוחמים מהצוות עליו פיקדתי ביחידת דובדבן - צוות 30 - מירי כוחותינו על כוחותינו בכפר עצירה א-שמליה. במבצע שנערך באוגוסט 2000 נהרגו שלושה לוחמים - רועי אבן-פילשטיינר מהוד השרון, ניב יעקובי מתל אביב, סמל הצוות לירון שרביט מבית חשמונאי, ונפצע חייל אחד.

חודש וחצי לאחר כניסתי לתפקיד כמפקד הצוות יצאנו לשבוע רגילה. בטרם הסתיימה, ביום רביעי אחה"צ, טלפון מיוני המ"פ –  חוזרים. התקשרתי ללירון, סמל הצוות, ועדכנתי שהצוות מוקפץ. גלאור אסף אותי מפתח תקווה ומשם אספנו חבר'ה נוספים. לירון חיכה בלטרון. קיבלנו פקודת התראה והתחלנו בנוהל קרב. אימונים, עדכונים לתוכנית, לימוד המשימה, וציר ניווט, דיוני "מקרים ותגובות", תדריכים ותחקירים. ירידה לפרטים הכי קטנים.

ביום שישי ירדנו לבצע ירי טילים וירי צלפים, ומשם נסענו למודלים בבא"פ לכיש. בין מודל למודל, ארוחת ערב יחידתית על ציוד לחימה מלא, מותניים חגורים ואכילה בחיפזון. בבוקר שבת נסענו לשבי שומרון. המתנה, לימוד משימה, אימונים אחרונים. ב-21:00 יש אישור. יצאנו. תפילת הדרך.

בית משפחת שרביט מוצאי שבת. פרי מתקשרת ללירון בנה, הוא לא עונה. בטח עסוק, יחזור אליה יותר מאוחר, מנסה שוב ומשאירה הודעה.

21:47, התמקמנו בין צבר לטרסה. הלילה שקט, דיווחים בקשר. אפשר להרגיש את המתח באוויר.

דיווח מכפיר: "שניים על הגג, אחד חמוש, אני יורה". ניב ירה צרור נותבים לעבר הבית. הצרור פגע בבית אך מיד מתחיל לסטות לכיווננו. כדורים עם שובל אדום התקדמו לעברנו, ננעצו בקרקע והעיפו אדמה. הכדור האחרון עצר למרגלות הטרסה. חילופי אש של מספר דקות. יצאנו למרדף, אחד ברח, אחד יותר מידי. בדרך שמענו בקשר דיווחים לא הגיוניים, "שלושה פרחים…"

לא ייתכן. המחבלים הם רק שניים. איך יכול להיות? פצועים? לכוחותינו? המשכנו לרוץ, סגרנו מתחם נוסף, שוב ירי ומהמסגד קולות הסתה. אבנים וברזלים ניתכו על הציר כמו גשם ביום סופה. קיבלנו פקודה לחזור למתחם, ותוך כדי ריצה התעדכנו בנתונים מצמח, אחד הלוחמים: "שמעתם?" עונים: "ברור, הוא ברח".

"לא, לא זה. יש שלושה הרוגים".

הלם של שנייה ללא עיכול הבשורה... "חוליות 30 כאן 30 פקודות... ממשיכים. להיות ערניים!". נכנסנו למבנה ממנו פונו כבר הגופות, ניסינו לא לדרוך על הדם שמכסה את כל החדר, אספנו את מה שנשאר, ויצאנו להמשך פעילות. מוכרחים להמשיך.

פרי ומאיר ההורים בבית. מתקשים בינתיים להירדם, לא יודעים למה, מין תחושה שכזו. חוליית קצין העיר מגששת את דרכה בלילה לעבר הבית, אחותה של פרי בחלון ביתה, מבינה וצועקת עליהם לעזוב. הם נכנסים ומודיעים. חורבן הבית, הבן הבכור.

סיימנו את המבצע ב- 08:00. עלינו לאוטובוס, שמענו מהדורת חדשות והתחלנו לעכל. שיר של דקלה ברדיו, זמרת חדשה ושיר חדש וצורם – "בוקר טוב". איזה בוקר ואיזה טוב, חושך אדיר בתחילתו של יום. השמש זורחת חזק ואנחנו בעלטה נוראה. לאחר תחקיר ומסדרי ציוד התארגנו ללוויות. יהיה מספיק זמן ביניהן כדי שנוכל להיות בשלושתן? קבענו את נושאי הארון; חילקנו את האנשים, במידה ולא נספיק להגיע מהלוויה אחת לאחרת. פתאום צריך לבחור בין חברים, בין ניב לרועי ללירון. הבחירה קשה, קבענו מי לאן - והתפצלנו.

שעתיים בין לוויה ללוויה, שמונה שעות, שלוש לוויות. הספקנו להיות בכולן, ברמלה אצל לירון, בקריית שאול אצל ניב ובהוד השרון אצל רועי. נחמה דחוקה ביום שחור. ומאז, כל יום עובר זיכרון: שמות, מקומות, תרגולות, מבצעים, יריות, דיונים, משפחה. בכל דבר באורח החיים יש משהו שמזכיר, כל יום. אחת לארבעה חודשים הקפדתי להעביר את האירוע ולקחיו לקצינים צעירים, חובה שלא יחזור. אזכרה באוגוסט, ויום הזיכרון.

יום הזיכרון לחללי צה"ל. שבועיים לפני פרי מתחילה להתארגן, פריסת צלייה שלא יעמדו בשמש, עם השנים מגיעים יותר אנשים, שלא יהיה להם חם. שתייה קרה, ומי-חם לקפה. כיסאות יש מספיק? מסכנים שלא יעמדו. וכיבוד, עוגות, פשטידות וסלטים... ותאורה, חייבים תאורה. שנה שעברה נשארו עד מאוחר. כמה יגיעו? מיקי יבוא? יוני? מואטי? הצוות? לוחמים מהיחידה?  

יום הזיכרון לחללי צה"ל. הנסיעה לקריית שאול. ערימות חציר מועמסות בשדות על משאיות בדרך לאסמים, מסגירות בצד את עונת הקציר ואת שנאסף. עמודי תפרחות של חוטמית זיפנית נערכות ליום העצמאות. צריך לחנות במחלף הכפר הירוק. אמנם רחוק מקריית שאול, אבל יעיל. שוב עם הפנים למערב, שאפשר יהיה לנתק מגע במהירות ולהגיע לבית חשמונאי. ומשם נסיעה של שעתיים הביתה, פקקים עם שירי מעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. המעבר שלי הוא בנסיעה עם השירים, מהיום הכי כואב ליום הכי שמח בשנה, מהעובדה שצריך להקריב כדי לחיות במדינת ישראל, לשמחה הגדולה - יש לנו מדינה.

שנה לאחר האירוע, קיבלו פרי ומאיר החלטה לעשות מעבר משלהם, מחושך לאור. מכאב לשמחה, מיגון לאושר, ממוות לחיים, בחירה בחיים. שלוש שנים אחרי אותו לילה קשה, בגיל לא צעיר ולאחר מסכת ייסורים, נולד להם אור. לירון נאסף וליאור הופיע. העצמאות והאור, של משפחת שרביט.

אלוף-משנה אליעד (מואטי) מאור, מפקד חטיבת "ברעם"