בגיל 75 - יאיר מתנדב למילואים לצד החברים של הבן שנפל בלבנון

"אם לא הייתה לו נפש של ילד, הוא לא היה מסוגל לעשות את המילואים האלו", מסבירה בגאווה רותי לוי את הבחירה יוצאת הדופן של בעלה - רס"ר (מיל') יאיר לוי, שגם בגיל 75 לא מוותר על המדים.

בתקופת האינתיפאדה השנייה, יותר מעשור לאחר שסיים שירות מילואים מלא, הרגיש יאיר שאינו יכול לשבת בחיבוק ידיים אל מול "גלי הטרור שגאו בארצנו", כפי שהגדיר אותם, והתנדב למילואים בשנית. מאחורי הצורך העז שלו לתרום עומדת תחושת שליחות נוספת ועיקרית - להמשיך את דרכו של בנו, סגן אייל מישאל לוי ז"ל, סמ"פ בחטיבת גולני. 

בשנת 1993, התנדב אייל עם שישה לוחמים נוספים למשימת מארב בדרום לבנון, שמטרתה הייתה סיכול חדירה של חוליית מחבלים לשטח ישראל. תוואי השטח הסבוך ורווי הצמחייה של דרום לבנון שימש את האויב פעמים רבות למיקוש חלקים נרחבים בצורה קשה לזיהוי. לפנות בוקר, בדרכה של החוליה של אייל לנקודת עצירה, מטעני צד הופעלו. הפיצוץ הביא למותם של אייל ושישה לוחמים נוספים.

"היה מוזר לחזור למדים ולעזוב שוב את הבית"

לאחר מותו של אייל, נפגשו הוריו עם חבריו פעמים רבות, וכאשר רס"ר לוי שיתף את החברים של הבן שנפל ברצונו לחזור לשירות בצבא, הם מצאו לו מקום לצידם. כך, בגיל 61, החל רס"ר לוי שירות מחודש בחטיבת המילואים "כרמלי", יעדם של יוצאי גולני - ביניהם חברי הגדוד הסדיר בו שירת אייל לאורך כל שנותיו בצה"ל.

"בפעמים הראשונות שהצטרפתי לצוות הייתה תחושה מוזרה", משחזר רס"ר לוי, "בשבילי היה מוזר לחזור למדים ולעזוב שוב את הבית. לבחורים האחרים היה מוזר יותר שאני איש מבוגר". למרות זאת, לוי הפך במהירות לאחד מהחבר'ה. הם ראו את הנחישות שלו והבינו שהוא לא זקוק לעזרה. "אני חושב שאולי אני נותן מוטיבציה לאחרים", הוא מנסה להסביר ומיד נותן דוגמה: "כשהם עייפים, וכבר קשה להם ללכת ברגל, הם אומרים לעצמם - 'אם יאיר שם, אני לא אעשה את זה?' ומתאמצים עוד קצת".

גם מניסיונו העשיר של רס"ר לוי לומדים החיילים בחטיבה המון. בתקופת המילואים הראשונה שלו לקח חלק במלחמות המכוננות של ישראל ולעתים עזב את הבית לחודשים ארוכים. במלחמת יום הכיפורים, גויס לתקופה של כ-6 חודשים, חווה הפגזות והפיל מטוסים ומסוקים בקרב על תעלת סואץ - כאשר בבית חיכו לו אשתו רותי ושני ילדיהם, אביטל הבכורה ואייל ז"ל, שהיה אז בן שנתיים.

במרוצת השנים אייל גדל והתגייס לצבא, וכאשר פרצה מלחמת המפרץ חזרו לראשונה הביתה גם רס"ר לוי וגם אייל בנו על מדים - רס"ר לוי ממילואים ואייל מהטירונות.

יאיר ואייל, בתמונה היחידה בה שניהם על מדים

13 שנים לאחר נפילתו של אייל, בשנת 2006, פורצת מלחמת לבנון השנייה. רס"ר לוי כבר חלק מחטיבת "כרמלי" ומגויס בגיל 65 לסייע במאמץ המלחמתי. בתקופה מוקדמת יותר לפני המערכה, הוא החליט שתפקידו כנהגו של הסמג"ד לא מספיק לו וברצונו להיות לוחם. "התאמנתי עם הנשק והאפוד, נכנסתי לכושר", הוא מדגיש, "רציתי לעשות את השליחות בצורה הכי טובה שאני יכול, כמה שאני יכול".

אך במלחמה הזו רס"ר לוי נמנע מלהילחם. "האזור אליו החטיבה הייתה מיועדת להיכנס היה זה שאייל נפל בו", חושף לוי, "רציתי מאוד להיכנס ולעזור בלחימה, הרגשתי שאני ממלא צוואה לא כתובה של אייל". אך האזור הרגיש והעובדה שהוא אב שכול, הביאו את מפקד החטיבה להוריד לו פקודה - "אתה לא נכנס להילחם".

"היה לי קשה לשמוע את זה, רציתי להשלים את מקומו של אייל ולעשות את זה, אבל קיבלתי את הפקודה", מדגיש רס"ר לוי ומוסיף: "חיכיתי לגדוד ליד הגדר - ליוויתי אותם כשנכנסו וקיבלתי את פניהם כשיצאו".

בשנים שלאחר מכן ממשיך רס"ר לוי להעניק כמה שהוא יכול מהידע ומהניסיון שלו לגדוד. הוא מספר שפעם היה רואה בחברים של אייל את בנו שהלך ולא שב, והמחשבות אומנם התמעטו ככל שהכיר אותם יותר, אך הן עדיין נשארות איתו כל תקופת מילואים.

הצ'ימידן שלוקח איתו לוי למילואים, שהיה שייך לאייל ז"ל, היא דרך נוספת מבחינתו להנציח אותו: "אני מקפיד ללכת איתו למרות שהיום כבר יש תיקים יותר חדישים. המספר האישי שלו עדיין על הצ'ימידן, זה נותן לי את התחושה שאני הולך לעשות את מה שהוא לא הספיק".