כשאבא בא לפקד עליך בתראו"ג

לתרגיל של אוגדת 36 שהתקיים בשבוע שעבר בצפון הארץ הגיעו צבי ויובל ליבנה, אב ובנו, ביחד. הם עזבו את הבית לארבעה ימים, לאחר ששבוע לפני כן הוקפצו לתגבר במהלך הפרות הסדר על גדר המערכת ברצועת עזה. בעת התרגיל - צבי, ראש המטה, היה המפקד של יובל, ששימש בתור קצין תקיפה בקדמית (מפקדת החטיבה).

"אבא מפקד בכיר יותר ממני בשרשרת הפיקוד, ויוצא שהחלטות שאני מקבל צריכות לעבור אישורים באופן עקיף מהשולחן שלו", מודה יובל. "לפעמים אני צריך לקבל אישור ישירות מהרמ"ט, וכך אבא הופך ממש למפקד שלי. למרות זאת, האינטראקציה בינינו רגילה לגמרי ואין דיסטאנס".

השירות שלהם יחדיו בחטיבה הוא לא דבר חדש. צבי, שמשרת במילואים כבר משנת 1992, קיבל את יובל לחטיבה לפני יותר מארבע שנים. עדיין, כשהם מדברים על השירות המשותף, החיוך עולה ישר על הפנים. "אחד הדברים הכי יפים בשירות מילואים עם בן אדם קרוב, בוודאי אבא, זו הקרבה ונושאי השיחה המשותפים שעולים", מעיד סגן יובל. "אני מתייעץ איתו על התלבטויות בצבא וזה כיף שיש מישהו לידי שמבין אותי ואני יכול לשאול אותו בפתיחות".

"כיף לי לראות אותו, להיות מסוגל לעזור לו בהתייעצויות ולראות אותו מתפתח מקצועית", משתף צבי. "אני לומד ממנו על רזולוציות קטנות יותר בתפקיד שלו, שמאפשרות לי בתור מפקד להבין דברים עמוקים יותר. אני גם שמח לקבל ממנו פידבק - ממישהו שהוא בלתי אמצעי ויכול להגיד לי שטעיתי ופעלתי לא בסדר, מה שמאזן בצורה מאוד מעניינת".

כמעט כל משפחת ליבנה משרתת בחטיבה 7. "הראשון היה אח של סבא שלי שהיה מ"פ בחטיבה בזמן מלחמת יום כיפור, ומשם זה רץ", נזכר יובל. "יש לי שני בני דודים שמשרתים איתנו, ואנחנו מייעדים את שתי האחיות הקטנות שלי להיות מדריכות שריון כשיתגייסו".

בעקבות הרקע המשפחתי, לצבי היה ברור שיובל יצטרף לחטיבה בלי להסס: "הוא נולד לבית שמתגייס לשירות מילואים בחטיבה, שמע את הסיפורים ולמעשה גדל איתם, וכך הדרך נסללה. מבחינתי, לראות את הבן שלי ממשיך בצעדים שלי ופועל על פי העקרונות שאני עצמי בחרתי בהם, בטח ובטח במציאות בה אנו חיים, זה מקור לגאווה", הוא מוסיף. "זה כן מורכב, גם בהיבט ביטחונו האישי וגם מבחינת ההגשמה העצמית שלו כאזרח במדינה - ועדיין, אני חושב שהוא בחר נכון".

כידוע, חייהם של אנשי המילואים לא תמיד קלים. מספר פעמים בשנה הם צריכים לעזוב את שגרת חייהם והסביבה המוכרת, לעיתים בהתראה קצרה, ולהתייצב למשימה. משפחת ליבנה גדלה למציאות בה האבא יוצא לשירות מילואים כמעט 70 ימים בכל שנה - וצבי מספר שהם עדיין לא לגמרי התרגלו למצב: "אולי טוב שכך כי הם שומרים על שפיות. המשפחה מבינה שאם עם רוצה לחלום שלום, הוא צריך שקבוצה קטנה ממנו תחלום מלחמה. לא בגלל שהיא רוצה להילחם, אלא בגלל שהיא מוכנה לכך כדי שלאחרים יהיה שקט ושלווה".

"כשאני מסתכל על הבנות שלי", חושב צבי, "אני מאחל שהחיים שלהן ושל ילדיהן יהיו רגועים, גם אם נדרש ממני להקריב מזמני וממרצי כדי להבטיח את זה. במבט לאחור, לא תמיד נעים שאבא נעדר לזמן מסוים ולאורך השנים לא הייתי נוכח בחלק מהאירועים, ומצד שני, יש מקרים שמתרחשים רק בסיטואציות כאלה - כמו להגיע בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' למסיבת הבריתה של הבת".

"למרות שהשתחררתי ממש לא מזמן, היה לי ברור שאגיע לתרגיל של אוגדה 36, במיוחד לאור העבר המשפחתי שלנו בחטיבה. זה די פשוט - היו צריכים אותי, אז הגעתי", מבהיר יובל.

פרט לצבי וליובל, הגיעו לתרגיל האוגדתי משרתי מילואים רבים נוספים. "בחטיבה 7 הסדירה, קרוב לחצי מהחיילים הם למעשה מילואימניקים", מציין צבי. "מרבית בעלי התפקידים במפקדה הם אנשי מילואים, כך שהנוכחות שלהם קריטית כדי להפעיל את המפקדות ולקיים את התרגיל".

"כשאתה משתחרר, אתה מבין כמה המשמעות של שירות מילואים לחירום ולאימון כחלק מההיערכות לזמן אמת היא עצומה. יושבים איתי אנשים בני 30 ועד יותר מ-50, שעברו מלחמות וקיבלו בשטח אין-ספור החלטות", משתף יובל. "הם מביאים איתם המון ניסיון ומצליחים לשמר ידע לאורך השנים - לצד לקחים להמשך", מוסיף אביו.

"מבחינתי זו הזכות הכי גדולה להגיע למילואים, כי אני פוגש כאן אנשים שמוכנים בכל דקה בחיי היום-יום שלהם להגיד שלום למשפחה, להתנתק מהעבודה, לבוא, ולסכן את החיים שלהם - ועל זה מגיעה להם הערכה עצומה", מסכם צבי. "אולי המדים שלהם פחות מגוהצים, השיער שלהם לא תמיד מסודר ולפעמים אנחנו חלוקים על הצורך בגומיות בנעליים, אבל הלב שלהם רחב, וזה מה שמחזיק אותנו ביחד".