שברנו את הקרח עם האנשים הכי קרי רוח שתפגשו. צפו

היום שלי התחיל מוקדם, הרבה יותר מוקדם מהרגיל. אם לדייק, בסביבות השעה חמש בבוקר התעוררתי ונסעתי צפונה עם אור ראשון. אחרי שש שעות ושלושה אוטובוסים, הגעתי סוף כל סוף לאתר החרמון, בו עובדים במרץ וללא הפסקה אנשי יחידת מפני השלג של פיקוד הצפון.

כשנכנסתי לסככה עצומה, ראיתי חיילים בסדיר, בקבע ובמילואים, בני 18 ואפילו יותר מ-50, מתרוצצים ממקום למקום. רס"ל מידן פרטוש, סגן מפקד היחידה, בדיוק סיים לדבר בקשר, הפנה אותי החוצה לכיוון הכביש, והסביר שבעוד מספר דקות יגיעו לאסוף אותי.

בחוץ היו אזרחים ותיירים שהגיעו ליהנות מהשלג באתר האזרחי, ולצידם חיילים במדים ששומרים על המקום. לפתע הגיח רכב לבן בעל שני קרונות. למדתי שזה ה-BV, רכב שמסיע חיילים ומעביר אספקה למוצבים במעלה ההר. בתא הנהג פגשתי את רס"ב (מיל') ניר אברט, מילואימניק בשנות החמישים לחייו, שהתנדב ליחידה ומשרת בה כבר 25 שנה.

"אנחנו נוסעים על ההר הרבה פעמים ביום, יותר ממה שאני יכול לספור, ועושים הכול בשביל החיילים", הוא מספר לי בגאווה. "אנחנו מסיעים אותם, מביאים להם אוכל, מכינים את הכביש לנסיעה בטוחה יותר, ומפנים את אלה שזקוקים לטיפול רפואי במקרה הצורך".   

התחלנו לנסוע, כשבקרון מאחורינו ישבו חיילים שהיו צריכים להגיע למוצבים שלהם. מהצד הימני שלנו הרים שהשלג עוד לא צבע אותם בלבן, ומשמאל הרכבל המוכר וגולשים במורד ההר. לאחר זמן קצר, הגענו לנקודת העצירה הראשונה - מוצב קטן שכוסה כולו בשלג.

מספר חיילים ירדו והמשכנו בדרך. מולנו עמל טרקטור על פינוי הכביש משלג. שם, ניר הסביר שבקרוב מחליפים קו בגזרה, וכדי שרכבים רגילים יוכלו לנסוע ולהעביר ציוד, יש לפתוח את הצירים. כיוון שהלוחמים כבר מיהרו להגיע למוצב, הוא החליט שיהיה יותר מהיר אם נרד מהכביש וניסע ישירות על השלג.

ככל שטיפסנו מעלה, הערפל התגבר, עד שכמעט ולא הצלחנו לראות את הדרך. "בגלל שאני מכיר את הגזרה ונוסע בה כל יום מספר פעמים, אני לא חושש שנתעה", הרגיע ניר, "כדי להבטיח נסיעה בטוחה, אנחנו עוקבים אחר עמודים זוהרים - שהם כמו נקודות ציון שהצבנו".

בסיום הנסיעה הארוכה הערפל כבר התפזר, והגענו למצפה שלגים - הפסגה השנייה בגובהה בארץ - 2,224 מטר מעל פני הים. עליה, עומד מוצב המשקיף על כל האזור - כל הדרך מאגן דמשק, דרך ערי לבנון ועד לחוף הים התיכון. ירדנו מהרכב וכשרגליי נחתו על הקרקע, הן שקעו מיד לתוך השלג.

זה היה כמו חלום. נוף אין סופי נגלה בפניי, ושבה אותי בקסמו. הרים מסנוורים מלבן ונוצצים מפתיתי שלג ניצבו מולי, כשבאופק עננים שנדמו לקרחונים שצפים באוקיינוס.

אז אחרי שלקחתי כמה רגעים להתפעל מהנוף המושלג, וצילמתי בראש (וכמובן בטלפון) את התמונה המרהיבה, חזרתי לכיוון הרכב שאליו נאספו חיילים מהמוצב שביקשו לרדת מטה. ברכב, ניר המשיך לספר על החוויות מהשירות ביחידה, ושחזר איך ממש בערב שלפני, הוא עלה לפנות חייל פצוע.

"דיווחו לנו שיש חייל שנפגע במוצב מצפה שלגים, ושצריך לפנות אותו לבית חולים", הוא מתאר, "אז עלינו עם אמבולנס מיוחד שנוסע בשלג, הורדנו אותו בבטחה למטה, והוא הועבר לקבלת טיפול רפואי. ברגעים כאלה אני יודע שיש תכלית לעבודה שלי, ומרגיש סיפוק גדול".

בשלב מסוים נתקלנו ברכב נוסף - "חתול שלג", שפורץ את הצירים - אותו תפעל להפתעתי רנ"ג (מיל') אבי אברט, אח של ניר. "הוא שירת פה בחטיבה בתור בוחן רכב. באחת השבתות באתי לבקר אותו, ונדלקתי על המקום", סיפר ניר, "עכשיו, אנחנו עושים מילואים ביחד", הוסיף אחיו.

הם נפרדו לשלום והמשיכו כל אחד בעיסוקיו. "לפני שנחזור יש לנו עוד עצירה קטנה לעשות", אמר ניר. לכיווננו ניגש חייל שעמד בשלג, וניר הגיש לו ולחבריו חמגשיות עם אוכל לארוחת הצהריים שלהם. החייל הודה לו וחזר לחבריו, ואנחנו חזרנו לסככה.

כך חלפו השעות - מנסיעה אחת לנוספת, מתיקון קטן לתדלוק של רכב, מקפה אחד לאחר - עברו על פניי פרצופים חדשים, לצד כאלו שכבר הפכו מוכרים. ההמולה לא נרגעה עד שהשמש שקעה והקור גבר, והגיעה שעת ארוחת הערב. אל השולחן העמוס בירקות, לחמים, ממרחים ושקשוקה חמה, התקבצו כולם לראשונה באותו היום.

אז, היה ניתן לראות את ה"משפחה" בכל תפארתה - אנשי היחידה לפינוי שלגים, שעושים הכול למען החיילים שמשרתים בגזרתם, אלו שנדמה כאילו הם הורים שלא נחים לרגע על מנת שלא ייחסר לילדים שלהם כלום, סועדים ביחד ומספרים אחד לשני על היום שהיה.

"אנחנו באמת כמו משפחה אחת גדולה", הנהן ניר בחיוך, "האווירה כאן תמיד טובה. אנחנו מספרים חוויות בחדרים, אוכלים יחד ושותים את הקפה של הבוקר, ונפגשים כמובן גם מחוץ לצבא".

"אנחנו נותנים מענה לכל הגזרה. אם לא אנחנו - לא יהיה מי שיעשה את הדברים האלה בשביל החיילים, כי צריך מיומנות בשביל שהדברים יתבצעו כמו שצריך ובצורה בטוחה" מסכם ניר, "ברגע שהחיילים אומרים לי תודה - זה לגמרי מחמם לי את הלב, לא משנה כמה קר בחוץ".