לכבוד חג האורים - הצטרפנו דווקא לתרגיל שבו אסור להביא אפילו פנס

אל התרגיל הלילי הזה, אני, טל ועידו, המתעדים המבצעיים שאיתי, מצטרפים בסביבות חצות. האמר של הגדוד מגיע לאסוף אותנו, ועולה את כל הדרך להר אדיר, אחד הגבוהים בישראל, שממוקם כ-6 ק"מ מגבול לבנון. קשה לפספס אותו מלמטה, בגלל אנטנה גבוהה שמאירה בצבע אדום ובולטת בחושך. 

אומנם התרגיל התקיים כמה ימים לפני חנוכה, אבל אני כבר הצטיידתי בנרות כדי לתעד את הלוחמים של 869, גדוד האיסוף שפועל במרחב אוגדה 91, בתמונה מסורתית לרגל החג. כשאנחנו מגיעים לנקודת החבירה איתם, אני מבינה שאני צריכה לשנות את התוכניות שלי - כי המפקדים מסבירים לנו שמדובר באימון ללא פנסים וללא אור.

אז לבינתיים אנחנו מסתפקים בתיעוד הסטנדרטי של לוחמים בחושך. הצלמים מסדרים את הציוד שלהם בהתאם, ובזמן שאנחנו מחכים למחלקה, אני ניגשת לדבר עם הסמ"פ כדי להבין מה עומד מאחורי הפעילות הזו.

"החיילים התחילו ללכת ממרגלות ההר, 2 ק״מ של עלייה בתוך הסבך ובלי פנסים. הם בטוחים שהתרגיל מסתיים מחר, אבל הוא בעצם נגמר מחרתיים", מספר הסמ"פ, סגן איתי פיינשטיין, "זה למעשה התרגיל המסכם לפני התע"ם שלהם בגזרה".

אני מתקשה להבין איך אפשר לטפס הר ללא פנסים, באמצע לילה. "הכול דרך העיניים", אומר המפקד, "כל האימונים שלהם הם בחושך, כי ככה אפשר להשיג את היתרון המבצעי הגדול ביותר - החשאיות".

הוא ממשיך להסביר לי שהשבוע הזה נועד לחשל גם את הכשירות הפיזית, אבל בעיקר את המנטלית. כשאני שואלת מה בדיוק זה אומר, הוא מצביע על חברי המפל"ג שאורזים בצד מזון בתוך שקיות: "אנחנו מספקים לכל לוחם כמות מוקצבת של אוכל ליום, המינימום שבן אדם צריך כדי לשרוד. יותר מנטלי מזה - אין. זה הדבר שיכין אותם בצורה הכי טובה ללחימה בצפון". 

אחרי כמה דקות, מגיעה מחלקה של כ-30 לוחמים מיוזעים עם ציוד רב על הגב, בהובלת המפק"ץ שלהם. פנסי ההאמר ישר נכבים ואנשי המפל"ג מפסיקים לדבר. בעוד הצלמים מנסים להבין מה הדרך הטובה ביותר לתעד את הפעילות מבלי להאיר עליהם בצורה חזקה מדי, הלוחמים עוברים למצב כריעה ועוזרים אחד לשני למלא מים מהאספקה החדשה שהגיעה.

המפקד לוחש להם משהו שאני בקושי מצליחה לשמוע, והמחלקה קמה ומתחילה ללכת בשקט על הכביש שמוביל אל קצה ההר. אחרי כ-5 דקות של צעידה, אנחנו נכנסים לתוך היער הסבוך. אני לא אשקר - זה היה קשה. גדרות תיל ושיחים קוצניים זה לא משהו שאני רגילה לפגוש באחת לפנות בוקר, אבל הלוחמים כבר מכירים את המתאר, והם מושיטים לי יד לעזרה.

"מאז יום ראשון אנחנו הולכים, ולא יודעים לאן", לוחש לי אחד הלוחמים בשיחה חטופה תוך כדי שאנחנו מדלגים מאבן גדולה אחת לשנייה. אחרי בערך 400 מטרים של הליכה בסבך, הלוחמים סוף סוף נחשפים לקצת אור, כשבין העצים נגלה נוף מדהים - שורות אחרי שורות של אורות רחוקים בוהקים, מהיישובים שמקיפים את ההר.

הם מתמקמים מתחת לעץ נמוך. חלק מסדרים את הפק"לים, אחרים הולכים ללקט עצים להסוואה ואטימת העמדה, והשאר מארגנים את הפלציפים (מזרנים). רב"ט נועם אבירן, שאחראי על בניית אמצעי התצפית 'מתן', מתחיל להקים ולכוון אותו.

"אתה רואה את הבית הראשון שצמוד לכיכר? אני נותן לך את הנ"צ שלו ותצפין עליו", מטיל המפק"ץ משימה על נועם, בזמן שהוא מסתכל לטאבלט קטן בשם 'שקדון' - שמציג מפה שכל הכוחות בצה"ל מחוברים דרכה.

"כשמסיימים להקים, מתחילים שגרת עמדה - עולים שמירות של איוש האמצעי, אבטחה וקשר, כל פעם שעתיים", מסביר לי נועם, "בגלל שזה תרגיל, אז הקשר מתבצע מול החפ"ק".

לא עובר זמן והעמדה כבר מוכנה, והמפל״ג מודיע לי ולצלמים שאנחנו צריכים לחזור. אנחנו מצליחים לגנוב עוד 10 דקות על קצה ההר עם הלוחמים, ואפילו צופים בעצמנו דרך האמצעי, ומנסים להבין טוב יותר מה לוחמי האיסוף רואים בעיניים, וכמה המידע שהם אוספים הוא קריטי.

כבר 2 וחצי בלילה. חבורה של חמישה לוחמים מלווה אותנו בחזרה להאמר, אבל אני לא מסכימה לעזוב בלי התמונה החגיגית שכל כך חיכיתי שתצולם. אז אנחנו מושיטים להם נרות, הם מדליקים אותם, וזה מה שנקלט בפריים. אני מבינה בעקבותיה כמה הלוחמים מפיצים אור, ולא מפסיקים לחייך - גם בתרגיל הכי חשוך.

למחרת, בשעות אחר הצהריים, יורד בצפון מבול. "כשאתה באמצע אימון, אין כזה דבר מטרייה", אני נזכרת בדברי המפקד, כששאלתי אותו יום קודם איך משפיע עליהם מזג האוויר. דבר אחד בטוח - צוות 'שוורץ' נשאר לאייש את העמדה והמשיך לתרגל את מה שהוא הכי טוב בו, גם עכשיו.