48 שעות בשלג עם הלוחמות שיודעות כל פרט על האויב

איך זה להעביר סופ״ש באחד ממוצבי החרמון, מול הנוף הכי יפה בארץ, כשתוך דקות עלול לפרוץ בו אירוע מבצעי? כתבתנו הצטרפה ליומיים מושלגים עם צוות לוחמות מגדוד האיסוף 595 בפעילות בגזרת סוריה, שמעה על כל האיתורים והמיקומים שהן מכירות מקרוב, וגילתה שעם האנשים הנכונים והמטרה המדויקת - לסגור שבת בקור המקפיא זה ממש לא נורא

17.02.21
עינב גרינברג כהן, מערכת אתר צה"ל

ביום ראשון ב-5:15 בבוקר התחלנו להתקפל מהמוצב. קצת לפני שיצאנו, הלכתי לעמדת התצפית, כדי לספוג עוד כמה דקות אחרונות מהנוף שכל ישראלי מחכה לו בחורף. היה חשוך, ורק האורות מפנסי הרחוב בסוריה דלקו במרחק. היינו כל כך גבוהות - זו תמונה שאפשר לראות רק ממטוס ממריא או שעומד לנחות באמצע הלילה. שם, ברגע הזה בדיוק, באמת היינו בעיניים של המדינה.

הצטרפתי לסוף שבוע של פעילות מבצעית במוצב בחרמון, עם לוחמות מגדוד האיסוף הצפוני 595, החולש על גזרת סוריה. כן, כן, סגרתי שבת כי רציתי. 

אל המוצב עלינו בשישי בצהריים. כשאנחנו דחוסות מעט בקרון האחורי של ה- BV (רכב מיוחד לנסיעה בשלג), בין הפק"לים לתיקים, למדתי שהן שמונה לוחמות - רובן אוגוסט 19'. גם שעה בלבד של היכרות הספיקה כדי שאבין שאביב המפק"צית, מיכאלה הסמלת, לנה, תאנה, מיכלי, אבישג, דורית וגיא הן חברות מאוד טובות. בשלב הזה תהיתי איך, אם בכלל, אשתלב בתוך הדינמיקה הזו. 

כשעלינו את החרמון, בקושי ראינו שלג - המקום נצבע במעט לבן, אבל ברובו היה מכוסה אדמה. מבאס. אבל פתאום הוא הופיע - מסתתר מאחורי ההרים, בצורה שלא אפשרה לנו לראות אותו בחזית האתר. ככל שנכנסנו יותר לעומק, הנהג החל להיאבק בו, וכשהנסיעה הפכה איטית ואיטית יותר, אחת הלוחמות צחקה: "יש ריח של שלג באוויר".

הגענו ליעד ופרקנו את הציוד מה-BV. כשהתקדמנו בתוך המנהרה הראשית של המוצב, טפטפו מהתקרה אגלי המים מהשלג שנמס, והתחמקתי כדי להישאר יבשה. בדרך לעמדת התצפית, בה גם ישנו, עלינו במעין מעלית משא בגובה של יותר מ-300 מדרגות - חששתי, אבל הידיעה שדורות על גבי דורות של לוחמים ולוחמות השתמשו בה די הרגיעה אותי.

ההליכה בין תעלות המוצב ארכה עשר דקות לכיוון. היה לי כבד ועשינו את הדרך הזו הלוך וחזור המון פעמים, עם כל הציוד, אבל הלוחמות לא אמרו מילה על המשקל - אז  הרגשתי שאין מקום להתלונן. לא בפניהן, לפחות. 

אחרי שהעלינו את כל הפק"לים והתיקים לחדר, הלוחמות התחילו להקים את אמצעי האיסוף אל מול הנוף המושלג. הן קודם כל הזדטרו - כלומר כיוונו אותו, כך שהנ״צים שמזינים בו יהיו הכי מדויקים. 

התיישבתי למשמרת עם מיכאלה הסמלת וגיא החובשת, שצפו במחשב המשואה, ובתצפית חיה על סוריה. "בשגרה אנחנו מוקפצות לתצפת על איתורים מופללים בגזרה שיורדים אלינו מהאוגדה, ולאסוף עליהם מידע", הן מסבירות לי, ואומרות שעל קיום הפעילות הנוכחית, למשל, גילו רק אתמול בשש בערב. 

לוחמות האיסוף למעשה חוקרות את הגזרה עד הפרטים הקטנים ביותר. רואות האם האויב מחזיק שם אמצעים, מבינות איך השגרה מתנהלת, מי נמצא, אם קיים אמל"ח -  וכך מרכיבות את התמונה המודיעינית הכי מדויקת ומעודכנת על כל מיני איתורים. אחרי כל משימה הן מסכמות את הפעילות וכותבות הערכות והמלצות - מסמך שעולה חזרה לאוגדה: "אנחנו ממש רואות בתצפית אנשים, ייתכן שתמונה שצילמנו תלויה באיזה חדר חשוב ומסווג".

בחרמון ממש לא צריך "תמי 4". את החלב הנחנו על אדן החלון, ואת חמאת הבוטנים על הרדיאטור. הערב ירד והנרות דלקו לכבוד השבת. האווירה הייתה מיוחדת. אחרי ארוחת הערב לנה, שעלתה לפני חמש שנים מפריז, ניסתה ללמד את שאר הבנות צרפתית. ״וואלה!" היא מחמיאה לאחת מהן שמצליחה להגות את המילה עם המבטא הנכון, וכולן צוחקות.

בכל שעתיים המשמרות על עמדת התצפית התחלפו. גיליתי שבתוך הצוות שלושה תאים - מודיעין, מטרות ושליטה. א׳ מודיעין יודעת לקרוא שטח ולהפיק משמעויות - אם יש לפניהן ואדי או הר - איך זה משפיע מבחינה מבצעית? א׳ מטרות מכירה כל נקודה חשובה בגזרה ואת ההצפנה לפיה הן מכוונות את האמצעים, וא׳ שליטה אמונה על הקשר.

קצת אחרי ארוחת הערב הן התכנסו בחדר ל"נוהל משקפת" בהובלת אביב המפק"צית, שם חזרו בפירוט על משימת התצפית שקיבלו - מידע מודיעיני שלא אוכל לספר. רק אגיד שהן לגמרי יודעות מה קורה ברחבי הגזרה.

"יצא לנו לעקוב אחרי יותר מעשרות איתורים", סיפרו לי אבישג ולנה כשהצטרפתי למשמרת איתן, "יש עמדות שאנחנו חוזרות אליהן שוב ושוב מסיבות אסטרטגיות, ואם זה איתור חדש, אנחנו קודם כל יורדות לשטח ובודקות איפה נכון שנתמקם - החוכמה היא לדעת מה הזווית הרלוונטיות לצפות באיתור מסוים".

את הלילה המקפיא העברנו בשקי שינה על מזרנים. הן הגדירו את המשימה כת"ש. אני יכולה להבין - בחלק מהפעילויות בגזרה, הן בכלל ישנות בתוך שיח. למחרת, בין תצפית אחת לשנייה, ירדתי עם חלק מהלוחמות מהעמדה ויצאנו לשלג. הנוף היה מדהים - מצד אחד המוצבים הישראליים וממש מנגד סוריה.

את המתאר הלבן הן כבר פגשו בעבר, ואת תעלות המוצב הכירו בעל פה. בסוף הקיץ האחרון, בזמן התחממות בגזרה, חצי מהצוות הוקפץ לאותה עמדה - למה שהייתה אמורה להיות משימה קצרה של 24 שעות - ונמשכה בסוף על פני כמעט שבועיים. "אפילו לא הבאנו בגדים להחלפה. ישנו במשך 12 ימים עם וסטים", מתארת תאנה. 

"כן, היה קשה", היא משתפת בכנות, "היינו בלי טלפונים ואפילו ההורים לא ידעו מה קורה איתנו. אני לא מתפללת לרוב, אבל בשישי בערב רציתי, והתפללתי במנהרה של המוצב, עם הפנים לכיוון הארץ. הרגשתי שזה יותר קרוב הביתה". 

"השבועיים האלה עוררו גם ספקות - האם אני בכלל מתאימה ללוחמה?", משחזרת תאנה, "אבל אז יצאנו הביתה וחזרנו לשגרה, והבנתי ממש עד כמה זה חישל אותי".

אחרי כמה שעות בשלג חזרנו למוצב, והכול המשיך להתנהל כרגיל. לארוחת הצהריים אכלנו חלה שחוממה על הרדיאטור, עם גבינה לבנה שהושארה בקור. השבת עברה מאוד מהר, ולפני שהספקנו לשים לב היה לילה. 

לנה בדיוק למדה מקראות ישראל לקראת היציאה המיוחלת שלה לבה"ד 1, והפרעתי לה ולמיכאלה שמתחפששת אחרי הפעילות הזו, עם כמה שאלות על הקשר ביניהן. "אנחנו צוות מאוד חזק. כמו משפחה שגרה ביחד 7/24", חידדה לי לנה. "מה הופך אתכן לצוות מנצח?", אני מציבה בפני מיכאלה את השאלה. כמה שניות של שקט, והיא יורה את התשובה שמדייקת את הסיטואציה - "הרעות".

"הרבה הומור, ולדעת לקחת את הדברים באווירה טובה. אני לא חושבת שהייתה פעם שהתמרמרנו על זה שאנחנו צריכות לישון בתוך שיח - לקחנו את זה בטוב", היא מרחיבה, "אנחנו מסוגלות להכול - חונכנו לזה" - והסופ"ש איתן לגמרי הוכיח לי את זה.

ביום ראשון ב-5:15 התקפלנו מהמוצב. סגרתי את הדלת שהובילה לעמדת התצפית, ועליה משפט שמתאר בעיניי בצורה הטובה ביותר את צוות הלוחמות שהכרתי: "חיוך הוא קו עקום שמיישר הכול. אז תנו חיוך, הכול לטובה".

כשירדנו למנהרה, כבר לא ברחתי מהמים שטפטפו מהתקרה. מקסימום קצת אירטב. אני חושבת שאחרי 48 השעות האלה למדתי להסתפק קצת בפחות. גם אם זה אומר לסחוב הלוך חזור משקל של 30 קילו על הגב ולישון על הרצפה עם שקי שינה, או לאכול פרוסת חלה שחוממה על רדיאטור, שעליה מרוחה גבינה שהתקררה בנוף הכי יפה בישראל.