דוד הבטיח לארוסתו לחזור מלבנון עם זר פרחים, ונהרג ביום האהבה

הכול התחיל בטיול חלומותיו בפראג, עם אולגה, בת זוגו. הוא הציע לה נישואים מול המבנים המודרניים והעתיקים, והיא נזכרת כמה התרגש. זו הייתה התשוקה שלו - היא, והאדריכלות. הוא אפילו התקבל ללימודים באקדמיית "בצלאל" בירושלים. 

כמה ימים אחר כך, עם דגל ישראל גדול שעוטף את התיק הכבד שלו,  הוא כבר נכנס ללבנון - ולא חזר משם. זהו סיפורו של המילואימניק דוד שמידוב ז"ל. 

"הוא הגיע מגבעתי, והתחיל מילואים בשנת 2005, יחד עם המחלקה שלו בסדיר. הם היו חבורה של משהו כמו עשרה חבר׳ה", מתאר סא"ל במיל' אייל שפירא, מי שהיה המ״פ של דוד בגדוד 9211, "חייל שקט, לא מאלה שעושים הרבה רעש".

הפלוגה גויסה ממש ב-12 הימים האחרונים של המלחמה, כשדוד עדיין היה בחו"ל. "ביום שישי בערב שלחו אותנו למחנה פילון בצו 8, ובשבת בבוקר כבר היינו מוכנים ליציאה", מספר שפירא. עוד בנמל התעופה, דוד יצר קשר עם מפקדיו וביקש להתעדכן במיקום הכוחות. אחרי יומיים של אימונים אחרונים באליקים, הוא הופיע פתאום, חתם על ציוד, והצטרף למחלקה. 

"באותו לילה", משחזר שפירא, "התכנסנו במטולה, ולמחרת בשעות הצהריים התחילה תנועה מבצעית לכיוון מארג' עיון. נכנסנו  ללבנון בשני טורים, וכק״מ מהגבול התחילו לירות עלינו פצמ"רים. החיילים האחרונים בטורים עוד חצו את הגדר - זה היה כל כך קרוב לארץ". 

יחד עם עוד לוחמים, דוד ניסה לתפוס מחסה, אך נפגע. "הוא היה עם תיק ענק כי הוא לקח עוד אוכל ועוד מחסניות שיספיקו למחלקה, מה שמנע ממנו להישכב על הבטן ולהגן על עצמו", מסביר שפירא. "הגעתי אליו מהר עם החובש והרופא. ניסו לטפל בו, אך ללא הצלחה". 

"הפלוגה המשיכה להילחם עוד 7 ימים בלבנון עד הפסקת האש. אבל אותו ערב, סמוך לגדר עם מטולה, היה שובר לב בשבילי. המחלקה גילתה על מותו רק מאוחר יותר, כי הכול קרה תחת אש". 

דוד הבטיח לאולגה שיחזור מהמלחמה עם זר פרחים, אבל נהרג ב-9 באוגוסט 2006, ט"ו באב. הודעת הטקסט האחרונה שהיא קיבלה מארוסה בן ה-25 הייתה: "יום אהבה שמח, אני אוהב אותך".

יעקב, אחיו של דוד שהיה קרוב אליו מאוד, קיבל גם הוא צו 8 ונכנס להילחם עוד בימים שדוד היה בחו"ל. כשקראו לו מתוך הבית בלבנון בו שהה, וסיפרו לו על מות אחיו הקטן, הוא היה בהלם. הוא אפילו לא ידע שדוד חזר מפראג, ובטח לא שנכנס ללבנון. 

"רובנו פספסנו את הלוויה שלו", משתף שפירא. "החיילים החזיקו הכול בפנים כמה ימים. בסוף המלחמה, נסענו למשפחה שלו, ועד היום יש לחטיבה קשר מאוד צמוד איתם. פעמיים בשנה אנחנו עולים גם לקבר שלו. הוא למעשה הנופל היחיד של חטיבה 9 (חטיבת עודד)".

"אני זוכר בבירור סיטואציה שבה רואים את דוד עם דגל ישראל צמוד לתיק שלו. זה רק מראה כמה המדינה הייתה חשובה לו. הוא עזב את ארוסתו הטרייה ונכנס להילחם כמה שיותר מהר. אמא שלו סיפרה לנו שהתיק כבר היה מוכן בבית". 

בתור לוחם, כפי שמעיד מפקדו, דוד היה מאוד נחוש, ומלא באהבה כלפי הארץ וחבריו: "הוא לא היה מוכן לתת להם להיכנס ללבנון ולהישאר בחוץ. הוא מייצג בעיניי את הרצון לתת בכל מחיר. היה בו שקט פנימי ששידר עוצמה וביטחון. אותו דגל שראינו על התיק שלו, חיזק את כולנו והזכיר לנו אהבת הארץ מהי".