"מי יהיה שם אם לא אנחנו? עם ישראל צריך אותנו"

15 שנה ללבנון השנייה - שמענו את סיפורי הקרבות של שלושה מילואימניקים שלחמו בין הכפרים והבתים. על הפעולות שזכו להערכה יתרה, המילואימניק שהתעקש להצטרף ללחימה, ומעל הכול: משפחה שהשאירו בבית וזיכרונות שלא עוזבים

27.07.21
עינב גרינברג כהן, מערכת אתר צה"ל

אוגוסט 2006, שמורת טבע מדרום לכפר טיר חרפא, לבנון. "אנחנו שומעים קולות של יציאת רקטות, ורואים מחבלים מתקינים אותן מאזור סבוך בין שתי ואדיות", משחזר סא"ל במיל' עמיחי בן ארי. ב-5 לפנות בוקר הוא ולוחמיו מזהים חמישה מחבלים יוצאים ממנהרה באדמה: "נתתי פקודה לספור לאחור ולפתוח באש צלפים, הם שמו לב אלינו וברחו בחזרה פנימה". 

"בצהריים הם יוצאים שוב, ואנחנו הורגים שלושה מהם במכת אש", ממשיך סא"ל בן ארי. "השניים האחרים נמלטים. כל האזור ממולכד. המאגיסט יורה לכיוון המחבלים כדי לוודא הריגה - הירי מדליק את השטח, אנחנו רצים למעלה, לכפר, הצלף קולט את המחבלים נחנקים מהעשן, ויוצאים מהמנהרה. הוא מחסל אותם עם נשק צלפים". 

על הפעילות הזו מקבל הפלחה"ן בגדס"ר אלכסנדרוני, בפיקודו של סא"ל בן ארי, אות הצטיינות ממפקד זרוע היבשה. היום, עמיחי הוא המג"ד של גדוד המילואים - אבל במלחמת לבנון השנייה, הוא היה מ"פ במיל', נשוי עם שתי ילדות קטנות, שהוביל פלוגה של מילואימניקים יוצאי גולני, אשר חיסלה 13 מחבלים. 

"ביצענו אימון גדודי מספר חודשים לפני שהכול התחיל. אני זוכר את גל הירש, דאז מאו״ג 91, עומד באודיטוריום, מדבר עם כל המפקדים ואומר לנו שתהיה מלחמה", הוא נזכר, "אחרי כמה חודשים, מצאנו את עצמנו בדיוק בתרחיש שאליו התכוננו. כולנו היינו בוגרי רצועת הביטחון, ככה שהבנו את האתגרים, וגם באנו מוכנים מנטלית. ידענו מה זה חיזבאללה". 

"קוראים לי עומרי ואני איש מילואים", כך מציג את עצמו עומרי שדה, היום רמ"ט חטיבת השריון 188, המלחמה תופסת אותו כאזרח בקליניקה שלו לרפואה סינית בקיבוץ. "יום עבודה רגיל בקיץ, חופש גדול, והילדים בקייטנות", הוא מגולל את שאירע 15 שנים אחורה, "הבת שלי בדיוק נמצאת ביער ברעם, לילה במחנה. כשהמלחמה התחילה, הם התפנו משם מאוד מהר". 

הוא היה אז מג״ד 293, בחטיבת המילואים 847. הוא חצה יחד עם הלוחמים שלו את הגבול ב-1 באוגוסט. "עסקנו בלחימה מול חיזבאללה בכפר מרון א-ראס. הרגשנו שאנחנו מתמודדים עם אויב שקשה לאתר. אני זוכר ששיתקנו ירי לכיוון בית החולים בצפת, ומצאנו אמל"ח במתחם של חיזבאללה. החטיבה הגיעה למלחמה הזו מאומנת. עבדנו על אף התחושות הקשות של לעזוב בית ואישה בהיריון".

"המשימה הייתה לסייע לגדוד 101 של צנחנים. הם היו בחלק המערבי של בינת ג'בייל. היינו צריכים לפנות פצועים משם". על הפעולה הזאת הוענקה לגדוד 293 תעודת הערכה מטעם נשיא המדינה. 

"הרגשנו שזה הייעוד שלנו, שעשינו מילואים בדיוק בשביל הדברים האלה. כשיש במדינה מלחמה, אנשים מגיעים מכל מקום - הגיעו אליי חיילים שכבר סיימו לשרת וביקשו שאכניס אותם למלחמה, הגיע חייל מחו״ל ואחד הלוחמים יצא באמצע המלחמה לברית של הבן שלו, וחזר אלינו עוד באותו יום", מספר סא"ל בן ארי. 

אחיקם סרוסי היה מהאנשים שלא היו חייבים להילחם, אבל לא רצו לוותר. במרץ 2006 הוא השתחרר מתפקיד מ"פ בגדוד 202. אז, היה נשוי עם ילדה בת שנה וחצי ואישה בהיריון. הוא עוד לא היה משובץ בחטיבת מילואים, וכשהתחילו רוחות המלחמה לנשוב, הוא נסע לשטחי אימונים של חטיבה 226. 

"הלכתי לאחד המג"דים, הוא אמר שיהיה מסובך להכניס אותי. פגשתי חבר ששלח אותי למג"ד שלו, הוא שאל אם אני יודע לנווט, עניתי שכן. הוא אמר - 'מצוין, קח ציוד ותיכנס לתנועה'". 

יחד עם הפלוגה המסייעת בגדוד 7056 של 226, חטיבת הצנחנים במילואים, הוא נסע עוד באותו יום רביעי, 2 באוגוסט 2006, ערב תשעה באב, לאליקים. "ביום חמישי עשינו אימון מלא ובשישי בבוקר קראו לנו בדחיפות. אמרו שאנחנו נכנסים הערב ללבנון. המלחמה היא בלאגן אחד גדול, אבל זה גם מה שתמיד מלמדים ואומרים - זו תהיה ממלכת אי הוודאות וההפתעות".

"עם אור ראשון הגענו לבתים של כפר בדרך לטייבה שבדרום לבנון, אליה ניווטנו. המשימה הייתה לגבות כוחות נח"ל שהתארגנו לקראת מבצע אחר. למזלנו, אחרי שנכנסנו לעמדות על בתים, המג"ד שלנו, שהיה יוצא דופן, אמר שאף אחד לא נח במקום. כל פלוגה מוציאה כוחות כדי לאתר מחבלים במרחב ולסרוק את כל הבתים. הגדוד נתקל שם פעמיים, בשתיהן המחבלים ברחו. אני זוכר שכוחות התצפית שלנו הכווינו ח"א שהצליחו להשמיד בניין עם מצבורי תחמושת של רקטות - זה סיפוק אדיר". 

הפלוגה המסייעת המשיכה לדיר סיריאן, לשלוט ברכס כדי למנוע ירי של טילי נ״ט ממנו. "שם הייתה התקפה מאוד קרובה ומסיבית של חיזבאללה, שכיוונו מקלעים לעמדות שלנו. כל הכוחות ירו בחזרה לכיוון העמדות שלהם והם ברחו".

"לאחר מכן בנוהל הקפצה, קיבלנו פקודה לדלג לכפר הבא במרחק כ-5 ק"מ בגלל שהתחיל מבצע סיום המלחמה של חציית הסלוקי. בשלב הזה, אתה מבין מהם מראות המלחמה. אתה רואה טנקים בוערים, נדלקים. אתה מבין שזה כנראה מה שההורים שלנו ראו ביום כיפור. זה דירבן אותנו". 

"הייתה תחושה טובה שכל החיילים חזרו הביתה בשלום. הרגשנו שהדברים קרו בצורה מקצועית וטובה. היו קולות שדיברו על מחדלים וחוסר בציוד - אבל הקול המרכזי היה סביב תחושת סיפוק וגאווה גדולה", סיכם סא"ל בן ארי.

"הדבר שהכי קשה ומאתגר להבנה", אומר סרוסי, "זה שבסוף דורשים מיחידת מילואים במלחמה את מה שדורשים מיחידה סדירה. זה מחייב מאמץ ואחריות, מי יהיה שם אם לא אנחנו?  המעז מנצח. תמיד להיות בתנועה. עם כל הבעיות, וחווינו הכול, עם ישראל צריך אותנו, אז אנחנו בחיוך, כל הזמן קדימה. כיחידת צנחנים שצריכה להילחם בעומק - עושים כל מה שצריך".