הנגדים האגדיים שלא עוזבים את הצפון

הם היו שם בשנות ה-90, והם שם עדיין, ב-2021. פגשנו 3 נגדים מאוגדה 91 ושמענו על החוויות שלהם מרצועת הביטחון, על החברים שאיבדו, ועל האהבה לגזרה שלא כבתה עם הזמן. מבט מקרוב על לבנון, אז והיום

30.06.21
עינב גרינברג כהן, מערכת אתר צה"ל

רנ"ג אילוז שי

אילוז שי משרת כבר 32 שנים. הוא נשוי פלוס ארבעה, והדבר הראשון שהוא אומר לי בשיחה שלנו, זה שהוא אוהב את החיים, "וגם זמרה ושירה". 

לרצועת הביטחון הוא הגיע ב-94׳, אחרי 6 שנים בחטיבת הנח״ל. ״הייתי טכנאי ראשי של יק״ל (יחידת קישור ללבנון) וצד״ל (צבא דרום לבנון), לקחתי חלק בכל המבצעים המיוחדים בגזרה, וידאתי שכל מערכות התקשוב פועלות״, הוא מספר. מאז, הוא נגד תקשוב בחטיבה מרחבית 769 שבגבול לבנון, ואחראי על הקשר והציוד של כלל הגדודים. 

הזכרונות שלו מאותה התקופה בשטח שמעבר הגדר - מלווים אותו עד היום: ״שנת 99׳, יום ראשון, רבע ל-12 בצהריים. רכב ובו ארז גרשטיין ז״ל יוצא ממארג׳ עיון, עולה על מטען צד, וכל הנוסעים נהרגים. אני זוכר את קצין השלישות של החטיבה רץ אליי למשרד ומכריז: 'תכין את החפ״ק תקשוב, היה אירוע בלבנון'. נסענו מהר לבית החולים. הכרתי את ארז באופן אישי, הוא היה מפקד שלי, אני בחיים לא אשכח אותו״.

״זה העיב עליי מאוד״, משתף אילוז, ״המחזות היו קשים ביותר. עם זאת, אני מוכן לחזור לתקופה הזו, שהייתה מאתגרת ומעניינת, עם אנשים מדהימים. אני זוכר אותה יום יום, שעה שעה״. 

ב-20 במאי 2000 החלו כוחות צה״ל לצאת מלבנון. 21 שנים עברו מאז, ואילוז עדיין בוחר להגיע כל יום לחטיבה 769 עם חיוך על הפנים, לאותו תפקיד שעשה בלבנון. הוא ימשיך כך עד סוף השנה הנוכחית, בה יסיים את התקופה הארוכה וייצא לדרך חדשה. 

״לצד הרצון לחזור ללבנון, איבדנו הרבה חברים ומפקדים. אבל כשהיינו נוסעים כל לילה בגזרה ורואים את האורות של מטולה מאחורינו, ידענו כמה משמעות יש למה שאנחנו עושים שם״.

רנ"ג גיא טאייב

כל רכב שיוצא לנהיגה מבצעית בגזרת הגליל המערבי, עובר תחת ידיו המיומנות של רנ"ג גיא טאייב, מנהל העבודה במחלקת הבט״ש של חטיבה 300. 

את האהבה למקצוע הוא רכש כבר בשנות ה-90, כשהיה לוחם רכב ברצועת הביטחון. ״הייתי מחלץ רכבים שנתקעו בלבנון״, הוא מתאר, ״ישבנו ליד ראש הנקרה, וכל פעם נכנסנו לתוך המוצבים רותם, כרכום והרדוף, מתחזקים את הכלים וגם יוצאים לפעולות יותר מורכבות. תמיד היינו בכוננות״. 

״האווירה הייתה ׳וואו׳״, הוא פוסק. ״המון אדרנלין ותחושת משפחתיות. היה המון סיפוק מהעבודה״.

עם זאת, הוא משתף גם בתחושת הפחד: ״היום, אנחנו יודעים שאנחנו פה, שומרים על גבולה הצפוני של מדינת ישראל. אבל אז, כשאתה בתוך לבנון, ישן עם אנשים ולא יודע אם בבוקר עוד תהיו יחד. פתאום, לשבת לקפה עם בן אדם היה מקבל משמעות אחרת״. 

השירות בלבנון כמעט גרם לו לפספס את החתונה שלו. הוא מספר שיום לפניה הוא הוקפץ למוצב רותם כדי לחלץ רכב שנתקע. ״במזל הספקתי לחופה״, הוא מחייך, ״נכנסתי בהאמר ויצאתי בספינה״.  

בעבורו, לקבל את אות המערכה זו גאווה וסגירת מעגל. ״אני כל הזמן מסתובב ומספר לאנשים על לבנון, ועכשיו, יהיה לנו משהו רק שלנו. רק מי ששירת שם יבין מה זה אומר. זו התקופה הכי יפה בצבא שלי, אבל בו זמנית, הכי קשה״.

כשאני שואלת את גיא, שמתגורר ביישוב שלומי שבגזרת החטיבה, איפה הוא מוצא את המשמעות בתפקיד כיום - הוא משיב מיד בלי היסוס: ״אני תמיד אומר - אני קם כל בוקר, ויודע שאני שומר על הבית. יש לי קרוב ל-30 חיילים, וכשאני רואה איך אני מעניק להם ערך מוסף, זה הכי מספק״. 

רנ"ג גולן אוחנה

הקשב הרס"ר - גולן אוחנה, מפקד מחנה 769, היה רס״ר גם ברצועת הביטחון. הוא היה אחראי על הסדר והמשמעת בכניסה ללבנון. 

במסגרת התפקיד, לקראת היציאה מהרצועה, הוא זוכר איך הכניס משפחות של צד״ל לתוך גבולות מדינת ישראל. ״אני לא אשכח את זה. אנשים שמכירים אותי צעקו לי וביקשו שאכניס אותם. באותו לילה, פגשתי אותם באכסניות בצפון. הם היו עם דמעות בעיניים ובכו מהתרגשות שהצלחתי להביא אותם למקום מבטחים. הם אמרו שמזל שהייתי שם״.

בשביל להצליח במשימותיו, גולן היה צריך להביא את הסדר והמשמעת לכל מקום אליו היה מגיע. גם היום, כמפקד מחנה, הוא רואה אותם כערכים מובילים, ורואה את פיתוח חייליו כאבן דרך. 

״769 היא החטיבה שבה שירתתי מאז ומעולם, היא הבית״, הוא משתף בהתרגשות, ״אני עדיין שומר על קשר גם עם חברים מצד״ל והיק״ל, ונפגש איתם מדי שבוע״.