567 גרם חומר נפץ ניטרלו את המוקש הזה

אין ויכוח על העובדה שרמת הגולן ממש יפה - המסלולים והמעיינות (והפרות), ובכלל הנוף המלבב לאורך כל השנה. כאילו שמהרגע שחוצים את קו הכינרת, פתאום מרגישים אחרת. אבל לא הכול ורוד (או ברמת הגולן, ירוק), ובאזור קיימת סכנה ממשית - מוקשים. 

המענה הראשוני לאיום הזה הוא לוחמי פלוגת מג"ן (מוקשים, גילוי וזיהוי, נפלים). הם נמצאים בכוננות 7/24 לחלץ אנשים שנתקעו בשד"מים (שדות מוקשים) ולטפל במוקשים שזלגו מחוץ לשטח המגודר. בשגרה מבצעים הכוחות סיורים סביב אותם שטחים - מחליפים שילוט וגידור ישנים ומדווחים על מצב השדות.

מדובר בחיילים שעברו הכשרה בחיל ההנדסה הקרבית בתור פלסים, והגיעו לאוגדה 210. "הם בכשירות מאוד גבוהה בעולם המיקוש", מבהיר סגן עידן, מפק"ץ בפלוגת מג"ן.

העבודה שלהם הופכת לאינטנסיבית במיוחד בתקופת האביב - כשמגיעים המוני מטיילים לשביל הגולן, ודיווחים רבים מתקבלים על אנשים שנתקעו בלב שדה מוקשים. במזל, כך מספר לי המפק"ץ, קריאות רבות הן למעשה סרק - של אזרחים שחצו בטעות גדר כלשהי, וחשבו שנכנסו לשדה אמיתי. 

אבל למה בכלל יש מוקשים ברמת הגולן? לפני 67', הגבול בין ישראל וסוריה ישב על קו הכינרת וצפונה. כדי ליצור מכשול הגנתי ולבצר את השטח, הסורים מיקשו את כל האזור. אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש רמת הגולן, הבינו בישראל שהמוקשים הסורים מהווים בעיה רצינית, מאחר שזהו שטח עורפי שמסכן את מי שנכנס אליו. 

"אספו אז הרבה מידע מודיעיני, שנתן אינדיקציה על מיקומם של השדות הסורים", חוזר המפק"ץ אל דפי ההיסטוריה, ומיד מודה במציאות: "אבל מאוד מסוכן שם. זה בעורף שלנו, איפה שאנשים מטיילים וחיים. בדיוק בגלל זה אנחנו מבצעים שם סיורים ואחזקות, והרשות לפינוי מוקשים אחראית לפנות ולזכות את אותם השטחים באמצעות כלים טכנולוגיים מתקדמים".

אבל זה לא נגמר רק בשדות שהשאיר האויב. אחרי המלחמה, הגולן היה אזור צבאי סגור, למעט כמה קיבוצים. בתפיסה דומה לסורים, מיקשה מדינת ישראל את הגבול החדש שנוצר - זה שקיים עד היום.

ככל שהגולן התפתח ונרשמו תקריות חמורות של פציעות, החלו לארגן את השדות, ולפלוגת מג"ן יש גישה למיקומים של כל שדות המוקשים הישראליים שנותרו. 

האמצעי העיקרי שלהם הוא המגמ"ק (מגלה מוקשים) - כלי טכנולוגי שמזהה מתכות. הם מחזיקים גם בנעליים מיוחדות שעשויות מספוג - סנדלים שמפזרים את משקל הגוף ליותר נקודות בקרקע, דבר שיכול למנוע את הפעלת המוקש בעת דריכה. זו למעשה אחת הדרכים של הפלוגה להציל אנשים שנקלעו לתוך שדה.  

הצטרפתי לפיצוץ מתוכנן של מוקש שזלג מתוך שד"ם בהר אביטל שבגולן - מקום הררי עם שיפוע מסיבי. את המוקש מצא בשבוע שעבר אחד הלוחמים, בזמן סיור שגרתי. "ראיתי אותו בעיניים - מלבן בצבע ירוק", מספר רועי אוגלבו, חובש בצוות, "ישר דיווחתי למפקד, גידרנו אותו, וקבענו יום קרוב שבו נגיע לפוצץ אותו, בשיתוף עם יחידת ס"פ (סילוק פצצות)".  

יחד עם עידן המפק"ץ במג"ן, רועי שאיתר את המוקש ושני לוחמים מס"פ, הלכנו כ-500 מטרים, לצד שדה מוקשים מגודר - עד שהגענו לנקודה שעל הקרקע, שהייתה מסומנת בבד ירוק ומוקפת בגדר קטנטנה. "הסחף קרה בגלל גשמים ורוחות", הם הסבירו לי, "לכאורה כל אזרח יכול להגיע לכאן - וזו סכנה". 

אני התרחקתי. אחד מלוחמי הס"פ ירד בזהירות לנקודה, שהייתה די תלולה - והתקין לבנת חבלה על גבי המוקש, בזמן שהוא מחבר אליה צינורות וחומר נפץ ששוקל 567 גרם. אחרי שחזר בבטחה, הלכנו עוד 140 מטרים אחורה - מרחק בטיחות.

נתנו לי את הכבוד להיות זו שמפוצצת את המוקש. חבשנו כולנו את משקפי המגן, הווסט והקסדה. התהליך נעשה מרחוק - עם שלט מיוחד המחובר למערכת הפעלה אלחוטית. הם הסבירו לי על מה ללחוץ. 3,2,1... ונשמע בום. עשן אפור מילא את האוויר והמוקש הושמד. אחרי כמה דקות, הלוחמים חזרו לזירה כדי לוודא שהכול פעל כמו שצריך.

מלבד אחזקת שדות מוקשים, הפלוגה מתעסקת גם בגילוי וזיהוי של איומים כימיים ביולוגיים: "תחום האב"כ מרוכז אצל פיקוד העורף, אבל הם לא פזורים על הגבול. בעזרת ציוד מיגון ואמל"ח, נוכל לסווג את סוג החומר ולקחת דגימות ראשונות מהשטח. אלה דברים שאנחנו מתאמנים עליהם". לעיתים היא גם מסייעת למשטרה בזיהוי אמל"ח בתקריות פליליות. 

"האווירה פה מאוד משפחתית. מג"ן קיימת מאז שנות ה-2000, אז היו בה רק 8 אנשים. לא הייתה אחזקה מקיפה, אבל בעקבות אירועים מצערים באזורים הממוקשים, הבינו יותר ויותר את החשיבות", אומר סגן עידן לסיכום, "אנחנו יחד כל הזמן - אוכלים, ישנים, מסיירים בשטח. יש המון ללכת והרבה עבודה. יצא לי לבקר ביותר מ-2,000 שדות מוקשים. זה ממש מספק בכול פעם מחדש".

אם נקלעתם לשדה מוקשים ברמת הגולן, יש להתקשר מיד למוקד המשטרה שפונה לחמ"ל 210.