הקצינה שחשפה את הסוד המשפחתי - כדי להציל את הקורבן הבא

ב-9 בפברואר 2005, נדמה היה שהאדמה רעדה בחצור הגלילית - בדירה צנועה, בשכונת שלמה בן יוסף הצפופה, רצח בדם קר אורי גדקר את גרושתו, רחל ז"ל. רק יום אחד לפני, לבשה רחל לבן מכף רגל ועד ראש ויצאה לסיבוב קצר בשכונה, חייכה לשכנים, בירכה אותם בצהריים טובים, והם כינו אותה בחזרה - 'מלאך'.

בתה של רחל, סא"ל בת אל סטפנסקי, זוכרת את היום ההוא לפרטי פרטים. היא הייתה רק בת 15 וחצי, תלמידת תיכון - יו"ר מועצת התלמידים, אחות בכורה לבן בן ה-13 ושרי בת ה-9.

"גדלנו בחינוך דתי, בצניעות ולא חסר לנו דבר בילדות", היא מעידה, "אבל זה רק כי אמא נלחמה עבורנו כמו לביאה - אבא לא עבד והיא עבדה בסיעוד - טיפלה בקשישים. לא היינו משפחה מבוססת וגם את הכסף שאמא הצליחה להרוויח - אבא היה גונב ומשתמש בו לסמים".

"אני לא זוכרת אהבה בין ההורים שלי", היא אומרת, "אני זוכרת שהוא היה מביא לה פרחים מידי פעם, אבל בעיקר זוכרת את הצרחות, האיומים, הגנבות, הקללות. ועם כל הכבוד לפרחים, כך לא נראית אהבה - זה בטוח".

לאחר שנים של זוגיות מתעללת, אמה של סא"ל סטפנסקי עזבה את אורי, ואפילו הכירה מישהו חדש: "לפני הרצח ההורים שלי היו גרושים כבר שלוש שנים. את החבר החדש של אמא מאוד אהבנו, הוא כיבד אותה והביע רצון להתחתן איתה. אבא גר שלושה בניינים לידינו, ואמא שלי דגלה באמירה ש-'אבא זה אבא', אז שמרנו איתו על קשר". 

"וואו, אתה נראה כמו רוצח"

בבוקר הרצח נסעה בת אל להשתלמות של מועצת התלמידים. זה היה ראש חודש, ולכן הלכה להתפלל בבית הספר לפני הנסיעה. "בית הספר שלי היה במרחק של חציית כביש מהבית, אז כשסיימנו את התפילה התלבטתי אם לעלות לכמה דקות ולחכות עד שההסעה תגיע", היא נזכרת, "בסוף החלטתי להישאר עם החברות בתחנת האוטובוס - בדיעבד, זו הייתה שעת הרצח". 

"במהלך היום הטלפון שלי לא צלצל אפילו פעם אחת, אמא שלי לא התקשרה לשאול מה נשמע - דבר שלא אופייני לה בכלל", מעירה בת אל, "בנסיעה חזרה מהכנס, אחי שם עליי את הראש, אני זוכרת את זה ממש חזק. אמרתי לו: 'תשמע בן, משהו מוזר קורה פה'. הוא שתק וזו נקודה שעד היום אנחנו לא מצליחים לשכוח. בשמונה בערב אנחנו נכנסים הביתה - רואים את אבא שלי עם אחותי הקטנה, חובש כובע צמר וכפפות - זה היה מוזר כי הוריי גרושים והוא לא גר איתנו. המשפט הראשון שאני אומרת לו זה:  'וואו, אתה נראה כמו רוצח', הוא הסתכל עליי ולא אמר מילה. כששאלנו איפה אמא הוא ענה שהיא בבדיקות ותחזור עוד מעט". 

רחל ז"ל הייתה קרובה מאוד לאחיות שלה ונהגה לדבר איתן במהלך היום. לאחר שלא התקשרה גם אליהן, הן החלו לדאוג. דודים של בת אל צלצלו אליה וביקשו ממנה להתחיל לחפש את אמא בתוך הבית. "הכתובת הייתה על הקיר - הם הבינו שהוא רצח אותה. פתחתי כל ארון והרמתי כל מיטה, חוץ מארון אחד - הארון בחדר הילדים, וזה באמת הארון שבו היא הייתה".  

"דודים שלי ביקשו ממני לרדת לחפש גם במקלט, ואז הוא התחיל לחשוד - הוא הוציא אותנו מהבית אל הבית שלו. השעה כבר עשר וקצת ואני נשכבת במיטה והדמעות לא עוצרות. הוא מתיישב לידי ושואל אותי מה קרה. אני אומרת לו שאמא לא בסדר והוא רק אומר: 'הכול בסדר, אמא בבדיקות, תחזור עוד מעט'. אבל אמא מעולם לא חזרה".  

בסמוך לשעה חצות, נשמעת דפיקה בדלת. קרוב משפחה צלצל לכוחות המשטרה שהגיעו לבית המשפחה ומצאו את הגופה. האב הלך עם השוטרים, ובת אל אחיה צעדו לעבר הבית של אמא. בדרך פגשו אותם אנשי הרווחה ובפיהם החדשות הקשות: מצאנו את אמא. "ברגע הבשורה אחי לא הבין, אמר, 'יופי, היא תחזור אלינו'. בעיניים מרחמות הם ענו לו שהיא לא בחיים", בת אל משחזרת, "זה הרגע בו החיים שלי השתנו מקצה לקצה". 

לבחור נכון 

לאחר הרצח עברו שלושת האחים להתגורר בנצרת עילית אצל אחותה של אמם, שהפכה למשפחת אומנה. אמה נקברה במגדל העמק ביום למחרת, והאב נשפט למאסר עולם. סא"ל סטפנסקי התגייסה לצה"ל שלושה חודשים בלבד אחרי שאביה הורשע ברצח, ושירתה כחיילת בודדה במסלול ייעודי לקצונה. כיום היא קצינת משאבי אנוש של אוגדה 210 בפיקוד הצפון. 

"הייתי מלווה את אמא לא מעט בעבודה. היא הייתה מטפלת בקשישים והייתי רואה אותה סועדת אותם כאילו היו הוריה. יום אחד אמרתי לה שאני לא מצליחה להבין למה היא עובדת כל כך קשה. היא רק אמרה לי שזה נובע מאהבה ורצון לעזור, ושאם היא לא תעשה - אף אחד לא יעשה את זה. זה בדיוק מה שלקחתי ממנה הלאה".

במשך שנים בת אל הסתובבה עם הסוד הגדול בבטן. היא לא שיתפה את סיפורה עד שהתחוללה בחייה תפנית. "כשהפכתי לאמא פתאום התחושות התעצמו - הסכר נפתח והחלטתי להתחיל לספר את הסיפור שלי. כששומעים על מקרה רצח בחדשות לא שומעים את קולם של הילדים - ומישהו צריך להיות הקול הזה. לכן בחרתי לבנות את ההרצאה 'לבחור נכון', אותה אני מעבירה בבסיסים ברחבי הארץ".

"לבוא ולקלף את כל הקליפות מול אנשים שאתה לא מכיר זהו אינו דבר פשוט, אבל בשביל המחשבה שאולי אצליח למנוע את המקרה הבא - אני ממשיכה קדימה", היא מדגישה, "אני זוכרת כל תגובה וכל ביקורת - את הקצינה שניגשה אליי ואמרה שהבינה בזכות ההרצאה שהיא בזוגיות מסוכנת, ואת החייל שסיפר שהוא הולך להתקשר לאמו אחרי נתק של שנתיים". 

בכל השנים האלו דבר אחד נשאר ברור - משפחה זה הדבר החשוב ביותר לבת אל. בינה לבין בעלה יש אהבה גדולה, והיא שומרת על קשר טוב עם אחיה ואחותה. "אנחנו מוצאים אחד בשנייה כתף חמה ואוהבת, ובאותה נשימה מתגעגעים לאמא מאוד. מתגעגעים לשבת איתה ועם כל המשפחה אצל סבא וסבתא במגדל העמק ולאכול את החמין שלה ביום שבת".

"אמא מלווה אותנו בכל צעד בחיים שלנו. אנחנו עולים לקבר שלה, מספרים לה מה קורה איתנו, מדברים אליה ומתייעצים איתה", היא מספרתעם דמעות בעינים, "אני מוצאת את עצמי מביטה הרבה לשמיים ויודעת שהיא גאה בי". 

מחר, עשרים וחמישה בנובמבר, יצוין ברחבי העולם יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים, שמטרתו העלאת המודעות הציבורית לנושא הכאוב, וקריאה לכל אחת ואחד מאיתנו להתבונן סביבו ולפעול, ולעולם לא לעמוד מנגד. "אני מתכוונת להעביר את היום עם המשפחה", מציינת בת אל, "הקשר ביני לבין אחיי, והקמת המשפחה שלי הם הצוואה הבלתי כתובה של אמא שלי".

אך מעבר לכל אלו, ההרצאה שבת אל מעבירה היא מעין צוואה נוספת של אמה. "הסיפור שלי נותן לאנשים פרופורציה", היא מסבירה, "כמפקדת אני יכולה להשפיע ולגרום לחיילים רבים לחשוב אחרת. יש חיילים שתמיד הכירו את סא"ל בת אל, ופתאום כשהם שומעים את הסיפור שלי הם רואים אותי כילדה. בסוף ההרצאה הם עומדים ומוחאים לי כפיים - זה מוכיח לי שזהו שיעור אפקטיבי יותר מכל סיסמה".

"אמא שלי נמצאת איתי בכל רגע בחיים", היא מסכמת בכאב, "גם בהתלבטויות, ברגעים קשים וברגעים המשמחים. כשקיבלתי את דרגת הסא"ל, שהייתה הגשמת חלום עבורי - הרגשתי שאמא הייתה שם איתי. למדתי לצאת מתוך הכאב ולהצליח בחיים - והוכחתי שהכול אפשרי. צמחתי מתוך התהום והצלחתי. מאז ועד היום, אני לא נותנת לכאב למשוך אותי למטה".