הלוחם שעמד בחוד החנית של צד"ל - פותח את אלבום הזיכרונות והלב

האיש המרשים, גבוה הקומה ותכול העיניים שיושב מולי, לא אומר מילה. הוא מוציא מתיק הגב השחור שלו ערימת תמונות ומסמכים - ומביט בהם בהתרגשות רבה. הוא מרים בידו צילום של חייל צעיר, ומספר בחיוך: "זה אני ישר אחרי שזרקו אותי ממטוס". הוא מפנה את מבטו לתמונה נוספת ומשתף: "והנה אני והצוות שלי בקורס קצינים ליד יריחו". 

הוא ממשיך ומדפדף בין התמונות הרבות, מצביע ומסביר, מצביע ומסביר. "זאת תמונה משנת 1982", הוא אומר על אחת, "וזאת מ-1983", הוא עובר לאחרת. כל אחת מהן מציפה בו זיכרונות ורגש. הוא מחייך כשמחזיק בתמונה האחרונה של "המיוחדת", אך פניו מרצינות כשהוא מביט בצילום הבא של קבוצת חיילים צעירים. "לצערי חלק מהאנשים פה כבר לא בחיים", הוא ממהר להסביר בקול שבור. 

כנראה שכל לוחם צד"ל, ואולי גם כמה מלוחמי צה"ל ששירתו בדרום לבנון בשנות ה-80' וה-90', עדיין יימתחו לדום כשישמעו את שמו של האדם היושב מולי - רס"ן ויקטור נאדר. מדובר במי שהקים את 'סיירת מטכ"ל' של צבא דרום לבנון - קצין שהשאיר אחריו מורשת לחימה ארוכה, כזו שנושאת איתה גם פצעים פתוחים. 

רס"ן נאדר, יליד ביירות, התגייס כבר בגיל 14 לפלאנגות הנוצריות של לבנון. כשהיה בן 18 הוא נשלח לישראל לעשות קורס מ"כים של צה"ל, ובהמשך עבר גם קורס קצינים ואף הכשרה דומה לזו של סיירת מטכ"ל. 

בגיל 25, לאחר שמצבה של לבנון הידרדר באופן דרמטי - הוא התגייס לצבא דרום לבנון. את הפוטנציאל של הקצין הצעיר זיהו מהר מאוד, ועל כן הוא קודם והפך להיות מ"פ בחטיבה המערבית, בגדוד 80, אשר התפרס על אזור העיר בינת ג'בל - מעוז מובהק של חיזבאללה. בשנת 1992 כבר הפך נאדר לסמג"ד של הגדוד, ושנתיים אחר כך למג"ד.

"במהלך תפקידי כמ"פ, קיבלתי הודעה מפיקוד הצפון שעליי להקים קבוצה מיוחדת לחטיבה המערבית", נזכר רס"ן נאדר, "באותה תקופה עוד לא מדובר בסיירת צד"ל - אלא בקומץ אנשים, טובים ומוכשרים, שנשלחו למשימות שעד כה היו נחלתן של צה"ל בלבד. עד היום אני לא יכול להגיד מה בדיוק עשינו". 

ב-1990, לאור ההצלחה, נפתחה קבוצה שנייה, ושבע שנים אח"כ - יצאה לדרך הסיירת הרשמית. רס"ן נאדר מונה למפקדה הראשון של הסיירת, אשר חבריה היו הלוחמים המוכשרים, המנוסים והמשכילים ביותר. 

הוא אומנם מצטנע, אבל על אישיותו יוצאת הדופן אפשר ללמוד מדברים שאמר עליו מפקד היק"ל דאז, תא"ל אלי אמיתי, בריאיון לעיתון 'במחנה' משנת 1996: "דמות של אדם ולוחם, הסוחף במנהיגותו חיילים רבים. במפגשים הרבים בהם נורתה אש, הוא הוכיח יכולות ראויות לציון והיה דוגמה ומופת". 

לוחמיו של רס"ן נאדר אומנו ע"י כוחות צה"ל והיו חוד החנית של צד"ל. הם הכירו את הגזרה לעומקה, לאורכה ולרוחבה, מה שהיווה יתרון מול איומי חיזבאללה. 

"אני זוכר כל מארב וכל חוליית מחבלים", הוא מספר, "במארב הראשון שלי כמפקד הסיירת המערבית נשלחנו לעצור חוליית חיזבאללה באחד הכפרים. הסתתרנו בין שיחים בצידי שביל עפר מרכזי, כששמענו צעדים אמרתי לצוות: 'אף אחד לא יורה לפני שאני יורה'. פתאום ראיתי את הרגליים של המחבל - בערך שישה מטרים ממני. פתחתי באש. זאת הפעם הראשונה שצד"לניקים הרגו חוליית מחבלים". 

בשל תפקידו יוצא הדופן, 'זכה' רס"ן נאדר ליחס "מיוחד" מטעם חיזבאללה. לא פחות מחמש פעמים ניסו לחסלו באופן מכוון, ובכל אחת מאותן הפעמים - הוא ניצל. אך נקודת מפנה הייתה בניסיון האחרון. 

מטען חבלה שכוון לעברו פגע בקשר שלו והביא למותו. רס"ן נאדר הבין שבפעם הבאה שחיזבאללה יכוונו לעברו מטען, הם כנראה גם יצליחו להרוג אותו - ולכן החליט להתרחק מרעשי המלחמה. הוא ברח לצרפת בתחילת 1999 - כשנה וחצי לפני היציאה מלבנון. 

"גם בצרפת החיים היו לא טובים. נרדפתי ע"י מוסלמים משום שהייתי בצד"ל וסורבתי לקבל אזרחות מאותה הסיבה", הוא נזכר בכאב, "חייתי שם עשר שנים, אך באיזשהו שלב עמדו לגרש אותי ואת משפחתי חזרה ללבנון. ידעתי שברגע שאחזור - גזר דיני יהיה מוות. כל שנה פרסמו בעיתונים הנשלטים ע"י חיזבאללה את פרטי האישיים ואת עונשי. הבנתי שהמקום היחידי בשבילי הוא ישראל - וטסתי ארצה".

בזמן ששירת כמפקד בצד"ל גר ויקטור עם משפחתו בישראל והיה זכאי למעמד תושב קבע. שהותו הארוכה בצרפת שללה את מעמדו ללא ידיעתו. כשחזר, הופתע לגלות שהוא זכאי למעמד של תושב ארעי בלבד. ומעבר, בגלל שלא היה בישראל או בדרום לבנון ביום הנסיגה - לא היה זכאי למענק ולמשכורת החודשית אותה קיבלו יוצאי צד"ל מישראל.

"מהיום הראשון שדרכתי בארץ וראיתי את החיים פה הבנתי שאני 100% ישראלי", הוא מדגיש, "מגיל 18 אני נותן מעצמי רק עבור המדינה הזו. הזיקה לארץ מגיעה מהלב. זה לא משנה שלא נולדתי פה, גם האנשים שהקימו את המדינה לא בהכרח נולדו פה".

בשביל לקבל את מענק יוצאי צד"ל, כתב רס"ן נאדר מכתב למפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף עמירם לוין. זה התגייס לעזרתו ופנה לגורמים הרלוונטים, שסייעו לו לקבל את המענק. בשנת 2011, כשלוש שנים לאחר שחזר ארצה, ולאחר שנעזר ביוצאי צבא נוספים איתם שירת - הוא ומשפחתו הפכו רשמית לאזרחי ישראל.

בשנה שעברה הוענק לויקטור אות מערכה מהרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, ובשבוע שעבר הוא השתתף בערב הוקרה מיוחד לאנשי ומפקדי צד"ל בראשות הרמטכ"ל. "כשאני מסתכל על אותן תעודות אני נזכר כמה עשיתי. במבט לאחור הייתי עושה בדיוק אותו דבר ואפילו יותר", מציין רס"ן נאדר בלי להניד עפעף, "אבל אני ממשיך לדאוג לי ולחיילים שלי שגרים פה עד היום. עשינו המון בשביל המדינה ואני מקווה שנוכל להמשיך להתקיים בכבוד".

"מאז ומתמיד הישראלים קיבלו אותנו יפה מאוד והוקירו תודה. אני יום יום מעריך את זה", מוסיף רס"ן נאדר בחיוך, "ככל שהשנים עוברות הסיפורים אולי נשכחים ונשארים מאחור, והתקווה שלי היא שאני והחיילים שלי לא נישכח יחד איתם".