פרס למפקד שכולו מפעל חיים של אדם אחד

בבוקר 20 במרץ 2002, בסביבות השעה 5:30 לפנות בוקר, עלה מחבל מג'נין על אוטובוס מספר 823 שיצא מצומת אום אל-פחם לכיוון תל אביב. דקות ספורות לאחר מכן, כשהגיע האוטובוס לצומת מוסמוס, הפעיל המחבל המתאבד את מטען החבלה שנשא על גופו. בעקבות הפיצוץ, 7 אנשים נהרגו ו-30 נפצעו.

בין הפצועים היה גם רנ"ג עמית ציוני, כיום מפקד הימ"ח של חטיבה 213, שעשה דרכו לעוד שבוע בבסיס. מאז הוא הספיק להשתקם, לקחת חלק משמעותי במלחמת לבנון השנייה, ולהוביל בבסיס מחו"ה אלון, בו הוא משרת, פרויקטים חברתיים מגוונים. השבוע, קיבל רנ"ג ציוני פרס מפעל חיים על פועלו הנרחב ממפקד פיקוד הצפון - ואנחנו חזרנו איתו לתחנות חייו.

"התגייסתי לחטיבת האש 213 ב-1995 ואני משרת בה עד היום", מספר רנ"ג ציוני, "אני אחראי על כל הכשירות של החטיבה מבחינת המעטפת - מבונקר התחמושת ועד הדלק שברכב. השגרה מטורפת כשלעצמה, אבל ישנם כמה אירועים שחקוקים אצלי חזק בלב. המרכזי שבהם, הוא כנראה אותו פיגוע בוואדי ערה".

"עליתי בצומת כרכור ובצומת הבא עלה מחבל מתאבד", הוא נזכר, "המחבל עבר את המושב שלי ורק אז הפעיל את הפצצה. הכרתי שניים מהאנשים שנהרגו - חיילים שעלו וירדו איתי בדיוק באותה תחנה, שבוע אחר שבוע. נפצעתי כתוצאה מההדף והשמיעה שלי נפגעה משמעותית - לכן כיום אני מוגדר כנכה צה"ל. ניצלתי בנס".

ממש מאחורי אוטובוס 823, נסע אוטובוס נוסף בו היה חייל ששירת בצמוד לרנ"ג ציוני. ברגע הפיצוץ, הוא זינק מיד ובא לעזור. החייל זיהה את המעיל של עמית - את הדרגות והכומתה. המעיל היה זרוק בצידו השני של הכביש, והחייל היה בטוח שעמית נהרג. רק כעבור מספר שעות, הבין שלא. כמה חודשים לאחר מכן, במהלך תקופת השיקום של רנ"ג ציוני, נפל אותו חייל - בפיגוע בצומת מגידו.

"הפיגוע בצומת מגידו היה פיגוע התאבדות שביצע מחבל פלסטיני ביוני של אותה השנה. דומה מאוד לפיגוע בו נפצעתי. החייל היה קרוב אליי מאוד - אין יום שאני לא חושב עליו ועל אותו הפיגוע, במיוחד בתקופה הזו. יום הזיכרון מעלה בי תחושות קשות".

על אף תקופת שיקום לא פשוטה, לרנ"ג ציוני היה ברור דבר אחד - לצבא הוא חוזר: "אני אוהב את צה"ל מאוד ולכן לחזור היה עבורי הדבר הנכון והטבעי ביותר. לא הייתה שאלה בכלל".

ארבע שנים אח"כ, מונה רנ"ג ציוני למפקד מחלקת הלוגיסטיקה של החטיבה. הוא לא ידע שזמן קצר לאחר מכן תפרוץ מלחמת לבנון השנייה,  ושביחד עם עוד שלושה אנשי לוגיסטיקה, יהיה עליו לספק מענה בשדה הקרב ליותר מ-3,000 אנשי מילואים.

"תקופת לבנון, כפי שיעיד כל מי ששירת בזמן הזה, הייתה מורכבת - רק מי שהיה שם יכול להבין. אני זוכר את האסון בכפר גלעדי טוב מאוד - זוכר את המשטרות והאמבולנסים, את הפצועים והמתים. נהרגו 12 חיילים וקצינים במילואים מהאוגדה שלנו כתוצאה מפגיעת קטיושה בשטח כינוס".

רנ"ג ציוני נשאר באותו תפקיד מהמלחמה ועד היום. במהלך שש השנים האחרונות, פתח את ליבו לפרויקטים נוספים - שמתרכזים בקהילה ובנתינה לאחר: "מאז שאני צעיר היה לי חשוב לתרום לקהילה ולא מצאתי את הזמן בגלל היותי איש צבא. זה ישב עליי מאוד".

"ואז לפני כמה שנים, שמעתי על פרויקט באחד הבסיסים במסגרתו קבוצת מבוגרים, בערך בני 90-80, מגיעים למחלקת הלוגיסטיקה ולוקחים חלק בפעילות השוטפת - במטרה לתת להם תעסוקה ולחבר אותם לחיילים של היום", הוא ממשיך, "מי שהיה אחראי על הפרויקט באותו בסיס השתחרר, ואני הבנתי שיש לי הזדמנות לקחת את זה על עצמי".

"העברתי אותם לבסיס שלי, למפח"ט בחוות השומר, ומאז הם באים כל יום, חוץ מרביעי, ועוזרים בכל מה שצריך. הם ממש חלק מהבסיס ואנחנו עוזרים להם להפיג את הבדידות. אין תחושת סיפוק גדולה מזו", הוא אומר בעיניים נוצצות.

ואם תהיתם לעצמכם, 'מדוע אינם מגיעים גם ביום רביעי?', התשובה פשוטה - בשלוש השנים האחרונות מוביל רנ"ג ציוני גם את פרויקט 'גדולים במדים' ביחידה: "פעם בשבוע מגיעים אלינו נערים מבית הספר הסמוך - עולים על מדים, פותחים את היום במסדר דגל ומתחילים לעבוד. חשוב לי לשייך אותם לחברה הישראלית - שיקחו חלק בחווית הצבא כי הם לא יכולים להתגייס באופן רשמי. פעם בכמה זמן אני מארגן להם גם מסע כומתה. הוא אומנם קצר, אבל אנחנו ממש צובעים להם את הפנים, ההורים באים וההתרגשות בשיאה".

"תמיד כשהם באים, כל משרתי הבסיס נרתמים. לי לא היה קשר אישי עם האוכלוסייה הזו לפני וגם לא לחיילים שלי - והיום הם החברים הכי טובים שלנו", הוא מוסיף בחיוך.

כשאני שואלת את עמית מדוע לדעתו קיבל את פרס מפעל החיים, הוא מצטנע: "אני מניח שאולי בגלל התרומה שלי במהלך השנים לחטיבה ולצה"ל עד היום, למרות הנכות. זו גאווה גדולה".

"הייתי בעברי מצטיין אלוף ומצטיין רמטכ"ל, אבל פרס מפעל חיים זה משהו אחר - לא האמנתי שאגיע למעמד זה. בהתחלה כאיש קבע אתה חותם עוד שנה ועוד שנה וחושב שאתה משתחרר כל פעם. מבלי לשים לב עוברות להן 29 שנות שירות. ברגע קבלת הפרס אחשוב על המשפחה שלי ועל הילדים ובעיקר, אנצל את ההזדמנות לומר תודה - לצבא ולכל מי שליווה אותי לאורך הדרך. זה לא מובן מאליו".