סוד הקסם של 'מחרשת הכסף' נחשף

כשאני עולה על הטנדר הלבן בדרך לגבול ישראל-לבנון, הדבר הראשון שלוכד את מבטי הוא חור קטן במרכז שמשת הרכב. הרסיס שפגע בה במהלך פעילות מבצעית בצפון אי שם בתחילת המלחמה, השאיר אחריו מזכרת, שמעידה שממש כמו בעליה - גם המכונית ראתה לא מעט בחודשים האחרונים. 

"אשתי בטח הייתה מעדיפה שאישאר בבית", צוחק אל"ם (במיל') א', קצין ההנדסה של הגיס הצפוני, "אבל מגיל מסוים כבר לא מבקשים רשות".

בגיל 68, עם וותק מצטבר של עשרות שנים על האדמה הלבנונית, דריסת רגל בולטת בחיל ההנדסה ושני צל"שים שהוענקו לו על ידי הרמטכ"ל - היה לו ברור שלא יוכל להישאר מחוץ למערכה. יחד עם כוח שהרכיב בעצמו מלוחמי הנדסה ותיקים שיצאו לפטור, מפעילי כלים כבדים באזרחות ומי שלמדו לתפעל כלי צמ"ה בנעוריהם, הוא הספיק לעבור בעזה, בלבנון וגם בסוריה. 

"אלו האנשים שלי"

אנחנו מתקרבים לתחנה הראשונה בדרך - מושב דובב. ממרחק אנחנו מזהים טרקטור שעובד את השטח בצד הכביש, מה שמלווה בפנייה חדה אל שביל הכורכר שממשיך לכיוונם: "אלו האנשים שלי".

שנה וחצי חלפה מאז גובשו לצוות אחד, ובעיקר הפכו למשפחה שנייה: "יש לנו כאן את הכול מהכול. מהצפון ועד הדרום, מרווק ועד סבא, כאלה שבאים מישיבות וקיבוצים. המפעיל המבוגר ביותר שלי בן 69, סבא לנכדים שהתייצב מיד. אחד נוסף, אבא ל-11 ילדים שמחכים לו בבית. מקצועי מאין כמוהו, יודע לעשות את העבודה בלי שאני מוציא מילה - מה שאני קורא לו 'שגר ושכח'".

"אני במקור בכלל לוחם אלכסנדרוני", מציין כדרך אגב רס"ל ד', לוחם צמ"ה, "הצטרפתי לצוות הזה רק בדצמבר האחרון. מאז אנחנו פועלים ללא הפסקה כדי לעצב מחדש את קו הגבול, להסיר כל מה שיכול להוות איום על כוחותינו ולהחזיר את הביטחון לתושבים".

"זאת לא משימה פשוטה", מדגיש אל"ם (במיל') א', "עלינו מעזה לצפון יחד עם אוגדה 98 כמה חודשים לפני הכניסה לפעילות הקרקעית בלבנון, וכשהם חצו את הגדר נכנסנו יחד איתם. פרצנו צירים לטנקים, השמדנו תשתיות טרור, נטרלנו מנהרות ותוואי תת"ק משמעותי. עברנו מכפר לכפר, ולקראת סוף התמרון הוקפצנו אפילו לסוריה".

מחרשת הכסף

בדרכנו לגליל העליון הוא עוצר את הרכב - וגדר הגבול ניצבת במרחק מטרים ספורים מאיתנו. לא רחוק מכאן, ניתן לראות את החביות הכחולות של האו"ם שמסמנות את קו הגבול הבין-לאומי. ביניהן משתרע שטח רחב, מגולח למשעי. אפשר לזהות כל תנועה לכיוון הגדר, גם למרחק של מאות מטרים. 

אבל זה לא תמיד היה ככה. "במשך עשרות שנים השטח הזה היה סבוך ומיוער, מלא בגבעות תלולות. לאורך המלחמה הבנו שיש צורך בארגון וסידור מחדש של המרחב צמוד הגדר לכל אורך הגבול, כדי להקל על חיילינו בהגנה עליו".

מתוך התפיסה הזו יצא לדרך מבצע 'מחרשת הכסף', שזכה מאז לתואר "המבצע ההנדסי הגדול ביותר שנראה בצה"ל". בשיתוף פעולה של כוחות ההנדסה מאוגדות 91 ו-146, פיקוד הצפון, וכוחות מיוחדים נוספים - ביניהם כמובן הצוות של אל"ם א', התבצע חישוף של יותר ממאה קילומטרים לאורך הגבול מצידו הלבנוני, בעומקים משתנים. 

"בחלק מהמקומות פילסנו את הדרך עם כלים כבדים, גם קילומטרים לתוך שטח לבנון", הוא מתאר, "השמדנו מבנים שהיוו איום על תושבי הגזרה, פרצנו צירים עבור זינוק מהיר של כוחותינו בשעת פקודה, ופילסנו באופן ידני דרך צמחייה סוררת באזור. זו הייתה עבודה פיזית והנדסית מורכבת, אבל הכול יהיה שווה את זה כשנראה במו עינינו את התושבים חוזרים לכאן ומרגישים בטוחים בבית שלהם".

בין תפיסת הגנה לעיצוב מציאות

גם היום הם ממשיכים בעשייה הענפה. לא רחוק ממקום הסיור שלנו, אל מול הרי הלבנון, בונים אנשיו של קצין ההנדסה את המוצבים החדשים של צה"ל על קו הגבול: "זה משלים את תפיסת ההגנה השלמה, צבא בחזית ורק לאחר מכן התושבים. מדובר בעיצוב של מציאות חדשה לגמרי בגבול הצפוני". 

בדרך חזרה אנחנו עוברים בקריית שמונה, מחכים מאחורי מספר כלי רכב ברמזור. "לפני כמה חודשים המכונית שלי הייתה היחידה על הכביש, ועכשיו - תראי כמה אנשים, בשבילי זה אושר", מצהיר א' בחיוך רחב. 

רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני אוזרת אומץ ושואלת על פירוש שם המבצע. "מחרשה - כמו העבודות ההנדסיות שעשינו לאורך הגבול, כסף - על שם הכומתה של החיל שהוביל בעוצמה את הפעילות במשך חודשים". אני מתרצה, מחייכת ומתרחקת מהרכב. נו טוב, אולי לא הכול חייב להיות מורכב, כמו לפלס דרך בין צמחייה סוררת.