"הרגשתי שיש לי חלק בחזרת ילדיי הביתה - תחושה שאי אפשר להסביר"

שנים רבות עסקנו בבניית "בנק המטרות" מול חיזבאללה בלבנון - עבודה סיזיפית של אלפי שעות, של חיילים וקצינים בסדיר ובמילואים, שחקרו, תכננו ודמיינו את המלחמה בצפון. כל פריט מידע, כל פיסת תמונה וכל שורה במפה היו חלק מפאזל עצום שנועד לרגע אחד - הרגע שבו נידרש להפוך את הידע לפעולה.

לכל הטורים האישיים של המפקדים.

הרגע הזה הגיע ב-7.10, בבוקר המלחמה הוקפצתי לפיקוד. דקות אחריי גם בן זוגי, שמשרת באותו הפיקוד, קיבל את אותה הקריאה. השארנו את שלושת ילדינו בידיים בטוחות, אצל המשפחה המורחבת שנקראה אף היא לדגל ביום פקודה. משפחתי ואני גרים במצובה ופונינו מביתנו, אך יצאנו לדרך עם תעצומות נפש ועם אמונה עמוקה שזו העת, הלכה למעשה - להגן על הבית.

בימים הראשונים למלחמה פגשתי קצינים וחיילים חדורי מטרה. אנשים עם מבט נחוש בעיניים, שעבדו לילות כימים, התאימו תוכניות אש למציאות המשתנה, יזמו, תכננו וחשבו ללא הרף. בתוך הסערה נדרשנו לדיוק, לשיקול דעת ולשילוב בין עולמות - מודיעין, אש, תכנון ולחימה. המערכה הייתה מתוחכמת וממוקדת, כזו שאפשרה לנו לשלול מהאויב יכולות משמעותיות, ללמוד אותו לעומק ולחדד את נקודות התורפה שלו - ועדיין לאפשר את המשך הלחימה בעזה.

מבצע "זה הרגע" (מתקפת המנע בלבנון), לקח מהאויב נתח חשוב מיכולות האש והשליטה שלו. אחריו הגיע מבצע "גדיד תמרים" עליו הייתי אחראית. המבצע שילב מאמצים רב-מדרגיים ולוטש ותוכנן במשך זמן רב עד יום המתקפה. בוקר המתקפה היה דרמטי, הבנו שהתוכנית שבנינו במשך כל כך הרבה זמן יוצאת לפועל. המבצע הזה שינה את פני המלחמה ופתח את מבצע “חיצי הצפון" שהיה ביטוי מדויק לשיתוף פעולה הדוק בין כוחות היבשה, הים והאוויר.

אני כואבת את הדרך שבה המלחמה החלה בדרום, את האובדן, את הפצעים הפתוחים שעוד ילוו אותנו זמן רב. אבל לצד הכאב - גאווה. גאה בעם שקם והתייצב, בגאווה שבעשייה, ביוזמה ובהתקפיות של חבריי לנשק. אני חושבת שגם למדנו רבות מהמלחמה הזאת, שינינו את הגישה שלנו. למדנו שההישג עצמו לא מספיק, צריך לדעת לשמור ולהעמיק אותו, בדיוק כמו שאנו עושים עכשיו - נשארים בעשייה ואוכפים את הסכם הפסקת האש על ידי תקיפות יום יומיות בלבנון. 

וגם, גאה להיות חלק מקהילה ומשפחה חזקה, שעטפה את ילדיי באהבה ובחום בזמן שהותם בבתי המלון לאחר הפינוי, ואפשרה לי להמשיך ולמלא את תפקידי בלב שלם. לפני מספר חודשים, אני ומשפחתי חזרנו לביתנו שבמצובה, זאת הייתה תחושה מרגשת וסגירת מעגל מלאת סיפוק, הרגשתי שיש לי חלק בחזרת ילדיי הביתה, זאת תחושה שאי אפשר להסביר.

יש משפט שאומר ש“מנהיגות נמדדת לא ברגעי הנוחות אלא ברגעי האמת". המלחמה הזו הייתה רגע האמת שלנו, והיא הוכיחה, שוב, שברגעי מבחן אנחנו יודעים לא רק לחזות את העתיד - אלא ליצור אותו.

סא"ל ש', רע"ן התקפה במרכז האש של פיקוד הצפון

לכל הטורים האישיים של המפקדים.