"יש לנו את השפה המיוחדת עם הכלבים. כשאני רגוע, היא רגועה. אם אני בלחץ, גם היא תהיה בלחץ"

"רצות לי הרבה תמונות בראש, אבל תמיד יש לי תמונה בראש של אנשים חפים מפשע - ילדים קטנים, נשים, זקנים, שלא עשו כלום, שפשוט הגיעו למצב הזה - ואנחנו כאן בשביל לשמור עליהם. בתוך עזה, אנחנו שומעים את השירים שמתנגנים ברדיו, אנחנו מנסים לשים כמה שיותר שירים בעברית. אנחנו שרים ביחד, וזה ממש מחזק".

"לפני הפסקת האש, נכנסתי לעזה עם סיירת נח"ל יחד עם הכלב שלי מידו. אחרי היתקלות, הוא נהרג. הוא היה בן 8, כלב מבוגר, היה כבר אמור לצאת הביתה בסוף המלחמה. אי אפשר שלא להתחבר לכלב שלך, אי אפשר להסביר באמת את היחסים האלה, את האהבה. היינו ביחד עד לרגע שהוא נהרג - בין אם זה היה בתוך עזה או ביחידה, הוא היה צמוד אליי, ישן לידי, הייתי רואה אותו באימונים שלוש פעמים ביום. לא הפסקנו עד למטרה - להציל חיים, ולשמור על הלוחמים בשטח. ובסופו של דבר הוא הציל חיים. במותו. הוא היה חבר, אח, בן - הכול. יותר ממשפחה".

"יש לנו את השפה המיוחדת שלנו עם הכלבים, אני יודע איך לדבר איתה, עוד אין לנו ממש מילים שאני אומר והיא מבינה מהן משהו, שהוא רק שלנו ובינינו. כשאני רגוע, היא רגועה. דברים שאני מרגיש היא מרגישה גם. ואם אני בלחץ גם היא תהיה בלחץ ולא תעבוד כמו שצריך, זה פחות בסימנים ובמילים המשותפות ויותר בהרגשה הזו". 

"מאותה שבת, לא יצא לנו עדיין להתאחד כל הצוות, כי כולם מפוזרים ביחידות ברחבי צה"ל - את לא מבינה כמה זה חסר לי. כל אחד מהם אח שלי, חלק גם חיילים שלי. אנחנו לא עובדים ונכנסים לעזה ביחד, אבל תמיד כשאנחנו רואים אחד את השני זה עולם ומלואו. אלה תחושות שאי אפשר באמת לתאר במילים. זה חיבוק בשטח, בתוך עזה, כשאנחנו רואים מישהו עם כלב וישר רצים לחבק אותו - כי כולם מכירים את כולם".

"כרגע אני רק חושב על המשימה הבאה, אני פועל מהרגע להרגע, מתאמן עם הכלבה החדשה שקיבלתי זיווה ולומד להכיר אותה. יש גם את הרגע הזה בסוף היום, שמגיעים למצב כפית - שאי אפשר יותר לנשום, וצוחקים עם החבר׳ה. זה מה שמחזיק אותנו".

ב-28 בדצמבר, לאחר צילום התמונה, זיווה נהרגה במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה תוך שהגנה בגופה על כוחות צה"ל.