איך ממשיכים כצוות - כשאחד מאיתנו חסר? פרויקט צילום מיוחד

מוזיקה, קפה וקלפים - בלי ליאור

"היינו טנק של מוזיקה, שרים בלי הפסקה, לפעמים אפילו רוקדים. שמענו הכול - רוק, נועה קירל ועדן חסון", מספר עידו, הטען בצוות הטנק של סרן (במיל') ליאור סיון ז"ל, לוחם שריון מגדוד 363 שנפל בדצמבר האחרון, "אבל השיר שליאור הכי אהב היה 'ליל חניה'. כשקמים בבוקר, כשנמצאים בעמדה, כשנכנסים לעזה, וגם ביום שליאור נהרג, השיר הזה התנגן".

היום ההוא היה שמשי ורגוע, וחברי הצוות אפילו הספיקו להצטלם פעם אחת אחרונה, ממש 40 דקות לפני שהכול השתנה. "היה אזור צפוף בחאן יונס, וזיהינו מחבל מניח מטען על טנק שנמצא 20 מטר לפנינו", משחזר עידו, "כשניסינו לפגוע בו עם הטנק שלנו, הבית הסמוך, שהיה ממולכד, התפוצץ. ליאור, שהיה מחוץ לצריח - נהרג במקום".

"הוא היה אדם מאוד דומיננטי", משתף עידו, "ועכשיו, בסבב ב' של המילואים, החוסר שלו מורגש יותר מתמיד".

חברי הצוות משתפים שליאור היה ממש כמו אבא - משפחתי ואכפתי: "הוא דאג שתהיה בצוות אווירה של 'ביחד', היינו משחקים ביחד משחקי קופסה וקלפים, וגם בהתרעננויות כשחזרנו הביתה - לא היה מצב שלא היינו רואים אותו יותר מיומיים".

"במהלך היום הוא היה מקור האנרגיה שלנו, ותמיד אמר, 'כשעובדים - עובדים, וכשנחים - נחים'", הם מסכמים, "ובאמת, בסוף כל יום היינו יושבים מאחורי הטנק על קפה, והוא שאל כל אחד מה שלומו ואיך עבר עליו היום. ולא כדי 'לסמן וי', אלא כי הוא באמת רצה לדעת".

סרן (במיל') ליאור סיון ז"ל

חגיגת יום הולדת - בלי עדי

"זה היה הערסל של עדי", לוחמות האיסוף מיחידה 414  מצביעות על ערסל יתום במרכז ה'זולה' של הצוות, "אף אחת לא יושבת עליו עכשיו". 

בשבעה באוקטובר הצוות הוקפץ להילחם בבסיס אורים. סמל עדי גרומן ז"ל הסתערה מיד על החמ"ל בו התבצרו המחבלים. היא נלחמה בגבורה ונפלה בקרב.

"עדי הייתה אור", פותחת איריס, חברתה הקרובה, "בימים שהיינו הכי שחורות, היא הייתה נכנסת עם הרמקול שלה ומתחילה לרקוד לצלילי אותם שלושה שירים של עדן חסון, שלא הייתה לנו ברירה - אלא ללמוד". כל הבנות מעלות חיוך, אבל העיניים שלהן מלמדות שמאחוריו יש געגוע ענק. 

"שאבנו ממנה המון", הן מציינות, "היא עברה תהליך מטורף בהכשרה, לא ויתרה עד שעברה את בוחן המסלול, ונלחמה כדי להיות ביחידה. היא השראה לכולנו".

את החלל שהשאירה עדי ז"ל מרגישים כל הזמן, אבל בעיקר ביום ההולדת שלה. באותו יום, משפחתה הגיעה לבסיס, ויחד עם חברות הצוות הפריחו בלונים לזכרה וסיפרו על האדם שהייתה.

"אלה הרגעים הקטנים האלה ביום-יום, כשפתאום קולטים שהיא לא נמצאת. למשל, לא מזמן קיבלנו דרגה, ואני זוכרת שבכיתי כי היא הייתה אמורה להיות שם איתנו, וזה כואב", איריס מסכמת, "אבל צריך להמשיך הלאה בכל הכוח למרות הכול, בשבילנו, ובעיקר בשבילה".

סמל עדי גרומן ז"ל

מקפיצים כדורגל - בלי רותם דושי

"גם אני וגם דושי גרים בצפון, אז לאורך ההכשרה היינו נוסעים ביחד עד הבא"ח שנמצא בדרום", מספר סמ"ר (במיל') שלומי חברו הטוב של סמ"ר רותם דושי ז"ל, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, "ואחד הדברים הראשונים ששמתי לב בנוגע אליו, זה הכנות הרגשית שלו. כשהוא עצבני ועייף, אז הוא עצבני ועייף, וכשהוא שם לב שאחרים צריכים עידוד - הוא נמצא שם ב-100%. למשל, כשאחרי שעה נסיעה היינו עוצרים בבית קמה, הוא היה דואג שכולם יאכלו וינוחו".

"הוא היה פשוט הכול. בחור שאתה יכול לשבת לדבר איתו בסוף היום, בחור שיצחיק אותך גם כשהוא לא מתכוון, הבחור שיגיד את מה שכולם מפחדים לומר. הוא היה הכול", חברו לצוות ממשיך לשתף, "והוא נפל בבוקר ה-7 באוקטובר, כשנלחם במחבלים בכניסה האחורית של כפר עזה".

אפשר לדבר על האדם האיכותי שהיה דושי ועל האהבה שלו למדינה ולחבריו לצוות במשך שעות, אבל דבר נוסף שאהב לא פחות - היה כדורגל. "אני חושב שהקשר של דושי עם כדורגל הוא יותר מחברים טובים", צוחק שלומי, "היו רגעים שזה כל מה שעניין אותו בעולם, וכל פעם מחדש יכולת לראות על הפנים שלו אם מכבי הפסידה בסופ"ש".

"אני זוכר רגע מיוחד שהיה לנו בשבוע שטח במסלול, כשישבנו באחת ההפסקות והסתכלנו על השקיעה", מסכם סמ"ר (במיל') שלומי, "התחלנו לדבר על המשמעות של שירות קרבי וכמה זה חשוב, ואני מוצא את זה אירוני שדווקא רותם הוא זה שעצר את השיחה והקליל את האווירה, ובסוף הוא זה שהקריב את החיים שלו".

סמ"ר רותם דושי ז"ל

מדויקים במטווחים - בלי אלון סקאג'יו

"אם בדרך כלל חיילים בורחים מהקצינים שלהם, אז סקאג'יו היה הקצין שבורחים אליו", מתלוצץ סמ"ר ארד, לוחם בצוות הצלפים בסיירת חרוב, "אני זוכר שהוא עשה לנו את המיונים, והסתכלתי עליו וחשבתי 'איזה בחור מרשים', ורציתי שהוא יהיה המפקד שלי".

סרן אלון סקאג'יו ז"ל היה מפקד צוות הצלפים של סיירת חרוב. הם היו בפעילות מבצעית במחנה הפליטים ג'נין, כשאחד הלוחמים נפצע מפיצוץ מטען. כשסקאג'יו הלך לעזור, התרחש הפיצוץ השני. הוא נהרג, ומאז, בקרב חברי הצוות שלו נשאר חלל עמוק.

המפק"ץ הנערץ היה מקצועי וחד, ומהסיפורים של חייליו ברור לנו שהוא השפיע עליהם עמוקות. "הוא שינה את הצוות מקצה לקצה, ובנה אותנו מאפס. שם הקוד שלנו בקשר היה 'מדויק', ובאמת היינו כאלה - בזכותו", מרחיב סמ"ר אסף, לוחם נוסף בצוות, "ואנחנו כל הזמן משתפרים בשבילנו - אבל גם בשבילו, כי בסופו של דבר לפני שהוא היה מפקד הוא היה אח, וחבר".

"את יודעת, יש את הרגעים האלה שקורה משהו, ואז ישר קופץ לנו 'רגע, הוא לא היה רוצה לראות אותנו ככה'", מסכם הצלף, "ולכל אחד מאיתנו יש את הסקאג'יו הזה בראש, שמנחה אותנו ומכוון אותנו בדרך. הוא שינה אותנו מקצה לקצה".

סרן אלון סקאג'יו ז"ל