הכירו את החיילות שהפכו ללוחמות באמצע השירות

עברו שעתיים מאז ארוחת הצהריים והמשרד שקט. ברקע נשמע רק קול תקתוק אצבעות על מקלדת המחשב. על לוח השעם התלוי לאורך הקיר מתנוסס לוח שנה המהווה יותר ספירה לאחור מאשר לוח שנה אמיתי, וליד השולחן יושבת שיר פז הרשקוביץ, מסדרת מסמכים במחשב. היום הזה אינו שונה משמונת החודשים האחרונים בחייה של הרשקוביץ – בכל יום היא עולה על אותו קו אוטובוס בדרכה מחולון לבסיס הקריה, מתיישבת על יד אותו שולחן ועובדת על אותו מחשב. בכל יום היא מעיפה מבט חפוז אל עבר לוח השנה הנמצא בזווית עינה, ובכל יום היא חוזרת הביתה באותה השעה. ועם זאת, יום אחד משהו השתנה.

"אני יושבת במשרד, מתייקת משהו במחשב וחושבת לעצמי – 'מה לעזאזל אני עושה פה?'" מספרת סמל הרשקוביץ. "באותו הרגע התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ושאלתי, 'איך אני עוברת מפה ללוחמה? לא אכפת לי איפה אהיה לוחמת, העיקר להגיע לשם'". כעבור שעה, טופס 55 כבר היה מונח על שולחנה. "אחרי יומיים כבר הייתה לי שיחה עם מפקד היחידה, שאמר שפרק הזמן (פז"ם) שלי בצבא לא יאפשר לי לעבור, אבל אמרתי שאין לי מה להפסיד, אחרי הכול – מקסימום אני נשארת פה". כעבור חודשיים התייצבה הרשקוביץ בלשכת הגיוס, הפעם כדי לזנוח את מדי הבנות לטובת מדי בנים ונעלי חי"ר שחורות, והחלה את ההכשרה על מנת להפוך ללוחמת איסוף קרבי מן המניין. היום היא כבר נמצאת בשלב האימון המתקדם.

גם בסגן שרון ברונר הרצון להפוך ללוחמת היכה בפתאומיות. את שירותה הצבאי החלה כבקרית שליטה (בק"שית) בזרוע הים, במסלול ייעודי לקצונה. "בשיחה שלי עם החברות מהקורס, מישהי צחקה ואמרה, 'טוב, נראה לי שאני הולכת להיות לוחמת'", מספרת סגן ברונר. "שאלתי אותה בתדהמה, 'למה שתלכי להיות לוחמת?' ובסוף שתינו הגשנו טופס 55 (טופס בקשה למעבר יחידה – א"ז).

המפקדת הישירה שלי לא רצתה לשחרר אותי, אבל התמזל מזלי ומפקד הפלגה שלי מאוד האמין בלוחמות. את הטופס אישרו לשתינו אחרי חודשיים, אבל היא נשארה שם ואני יצאתי לבד כי היא החליטה שהתרגלה. מאז היא השתחררה, נמצאת בטיול שלה בדרום אמריקה – ואני תופסת קו ביהודה ושומרון". בסיום המסלול יצאה סגן ברונר בהקצאה הראשונה לקורס מפקדי כיתות (מ"כים) ותוך כדי הקורס יצאה לקצונה קרבית, כיוון שהייתה חריגת פז"ם. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות קצינה. במשפחה שלי היו הרבה קצינים, אבל זה לא משהו שלחץ עליי. זה משהו שאתה פשוט יודע"

סגן ברונר משרתת היום כמפקדת מחלקה (מ"מית) בחטיבת החילוץ וההדרכה בפיקוד העורף. "הצבא מהווה מסגרת מיוחדת – מה שההורים לא הצליחו לעשות במשך 18 שנה והמורים לא הצליחו לעשות במשך 12 שנות לימוד – הצבא מצליח לעשות בשלוש שנים. אני מאמינה שלמפקדים יש את הכוח לעשות את זה".

כמו סמל הרשקוביץ וסגן ברונר, גם סמל נויה וונצובסקי, ששירתה בבסיס תל-השומר, במרחק רבע שעה מביתה שבאור יהודה, לא העלתה בדעתה להיות לוחמת. אחרי שיצאה לאבט"ש הבינה שאינה מוצאת את עצמה בבסיס תל-השומר. "הכרתי באבט"ש המון לוחמים, ושם הבנתי שאני לא נמצאת במקום הנכון. כשחזרתי מיהרתי למלא טופס 55 והגשתי אותו כמה שיותר מהר", מספרת סמל וונצובסקי, כיום לוחמת בגדוד "ברדלס". "המפקדים היו ממש מופתעים ממני כי הייתי חיילת מפונקת, הם חשבו שהם ייתנו לי ללכת ואחזור תוך שבועיים, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא הולך לקרות".

בשנים 2015 ו-2016 הוגשו ליחידת "מיטב" (היחידה הממונה על מיון ושיבוץ לתפקידים השונים) 461 טופסי 55 המכילים בקשות של חיילות לעבור לתפקידי לוחמה. מתוכם 237 נענו בחיוב ו-127 נענו בשלילה. 97 חיילות ויתרו על הבקשה שהגישו במועד מאוחר יותר. "המניע של רוב החיילות הללו הוא הבנה שהן יכולות לשרת בתפקיד הנחשב משמעותי יותר עבורן", מסבירה סגנית יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם), סא"ל אשרת בכר. "מבחינת הצבא, ככל שיותר נשים יגיעו לתפקידי לוחמה – כך הסיכוי לראות יותר קצינות לוחמות עולה, וזוהי מגמה מבורכת בצבא. כיום הצבא יודע לשלב בצורה יעילה יותר נשים איכותיות ובעלות מוטיבציה, ואני חושבת שאם יש חיילת שמרגישה שתמצה את יכולותיה יותר בלוחמה – היא צריכה לחתור להגיע לשם".

למה עשית את זה לעצמך?

בפעם הראשונה שסמל וונצובסקי הודיעה להוריה שהיא רוצה להפוך ללוחמת, הם צחקו וסירבו להאמין. "הם אמרו שאני מפונקת מדי, שלא אצליח להעביר שם אפילו יום אחד", מספרת סמל וונצובסקי. "אחר כך הגיע הקטע של הפחד – 'אל תלכי, אנחנו מפחדים, אנחנו דואגים', אבל לא הקשבתי לביקורות מסביב, ועכשיו בכל פעם שאני מגיעה הביתה הם מלאי גאווה".

עבור חיילות מטה שעברו לשרת כלוחמות, הביקורות לא מאחרות להגיע. "כל הזמן יש כאלה ששואלים 'למה עשית את זה לעצמך?' גם בגלל אורך השירות וגם בגלל אופי השירות. הם מנסים להסביר את עצמם ואומרים שאני הורסת לעצמי את הגוף, אבל הם לא מבינים מה זה להיות לוחמת", אומרת סגן ברונר. "אני לפעמים תופסת לעצמי את הראש ואומרת, 'אני לא מאמינה שאני פה', ואני נמצאת כבר הרבה זמן בצבא, כך שלא קל לרגש אותי. אני פה, אני בחורה, ואני עושה את הדברים האלה, זה מדהים".

גם סמל הרשקוביץ נתקלת לעתים בחוסר תמיכה מצד אנשים קרובים. "החברה הכי טובה שלי מהבית מאוד תמכה בי, אבל אמרה לי שהיא לא אוהבת את זה שעברתי. היחסים בינינו התרחקו אבל אנחנו מנסות לשמור על קשר. היא סמב"צית, אז לפעמים יוצא שאנחנו לא מתראות במשך חודשים. בטירונות לא התראינו שלושה חודשים ובכיתי הרבה, אבל אנחנו באמת מנסות לשמור על קשר", היא אומרת. "אנשים מבית הספר התיכון שלי הביעו מעט סלידה מכך שאני לוחמת, כי זה לא נפוץ בבית הספר שלנו. אבל המנהל לשעבר של התיכון ראה אותי על מדים ועם נשק, אמר לי 'כל הכבוד לך', ונתן לי חיבוק. זה היה מחזק".

חיילת שרוצה לשנות תפקיד ולהפוך ללוחמת צריכה להתחייב לשרת 32 חודשים, דין אישה כדין גבר. חיילות מטה שעוברות ללוחמה אמנם מתחייבות לשרת שמונה חודשים נוספים, אך הפז"ם בו ביצעו את תפקידן הקודם אינו מתאפס, ולכן הן משתחררות לפני חבריהן לפלוגה. "החברים לא מדברים על זה, זה לא מורגש. אני מרגישה שהצבא שלי התחיל באוגוסט האחרון, ולא כשהתגייסתי", אומרת סמל הרשקוביץ. "לפני שעברתי לקרבי, מבחינתי זה היה נטו עבודה, זה לא היה צבא. זה הרגיש לי כאילו אני באה בבוקר, עובדת, הולכת הביתה. עושה מה שאומרים לי והולכת".

סמל וונצובסקי מספרת כי לעתים קרובות שואלים אותה על ההחלטה לחתום עוד שמונה חודשים של שירות סדיר. "אני כל הזמן מסבירה שהייתי גם מוותרת על הפז"ם הקודם אם הייתי צריכה", היא משתפת. "רציתי את זה. לא הייתי מסוגלת להישאר במשרד יותר, זה בער בי. בזכות הלוחמה הכרתי בעצמי צדדים שלא הכרתי קודם. לא חשבתי שאהיה כל כך חזקה".

עוד שני חיסונים ו"דרך צלחה"

במקרה של סמל הרשקוביץ, בדיוק שנה אחרי הגיוס, זמן בו הייתה אמורה "לגעת בקיר" – הכול מתחיל מחדש. את דרגות הרב"ט שענדה במהלך שירותה במשרד הביטחון, היא מורידה, וחוזרת לימי הטירונות – הפעם בחיל האיסוף הקרבי, כלוחמת. "בשבילי זה היה שוק", מספרת סמל הרשקוביץ. "הכול היה קשה – העובדה שיש 'דיסטנס' פתאום, זה שאני אומרת 'הקשב המפקדת' ובעיקר זה שיש לי מפקדת. במשרד הביטחון לא הייתה לי ממש מפקדת, הייתה לי ממונה. התחלתי את המסלול רב"ט, עכשיו אני סמל, אבל אני עדיין לא הולכת עם הדרגות כי אני בהכשרה", מסבירה סמל הרשקוביץ. "בכיתי המון בהתחלה, לא הצלחתי להתרגל למצב, אבל אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לוותר".

השירות הקרבי מלא בקשיים פיזיים ונפשיים כאחד, המציבים את הלוחמים בפני אתגרים לא קלים. "כשהגעתי לבקו"ם שוב, החלפתי את מדי חיל הים שלי למדי בנים ירוקים, חיסנו אותי בעוד שני חיסונים ופשוט אמרו לי 'דרך צלחה'", מתארת סגן ברונר. "מסגרת הלוחמה בונה אנשים. גם אם מגיע חייל חזק מאוד נפשית, יש פה חוויות שיכולות לשבור חייל לגמרי, ויום אחר כך להרים אותו ולהעיף אותו לעננים. כל אחד מגיע לנקודת השבירה שלו – בין אם זה פיזי או נפשי. זה מה שמפתח לוחמים ומחדיר בהם איתנות, וזה דבר הכרחי".

ואכן, הקשיים לאחר המעבר לא איחרו לבוא גם במקרה של סמל הרשקוביץ. "בהתחלה לא הצלחתי להתחבר לאנשים. בכיתי המון. תמיד הגדרתי את עצמי כאדם חברותי ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת, זה היה הדבר היחיד ששבר אותי. היום הבנות פה הן הדבר היחיד שמחזיק אותי", היא מספרת. "הדבר שמצליח לשנות אנשים בצורה הטובה ביותר הוא הצבא, ובנות פה השתנו ב-180 מעלות. יש בפלוגה שלי מישהי נוספת שעברה ללוחמה, היא הייתה מאבחנת פסיכוטכנית והחליטה שהיא רוצה להיות קרבית. זה חיבר בינינו, שתינו הבנו שזו תופעה שמתרחשת יותר ויותר כיום".

ברגעים מסוימים, כשהקור עוטף את הגוף והגשם מוצא את דרכו לעור החשוף על אף חליפת הסערה, מתגנבות מספר מחשבות של חרטה. "יש רגעים שאני רוצה לחזור לקריה, לכיסא הנוח שלי במשרד, אבל אני יודעת שזה לא באמת מה שאני רוצה. יש רגעי משבר בהם אני שואלת את עצמי, 'מה אני עושה פה?' אבל זה לא רציני", מגלה סמל הרשקוביץ. "לפני שלושה שבועות עשינו דימוי פעילות והיה קר כל כך, שקיללתי את הרגע שבו חתמתי עוד שמונה חודשים לשירות - אבל בדיעבד, זה שווה כל רגע".

לעתים, פרק הזמן שבילו בצבא קודם לכן דווקא בא לעזרה. "זה הקל עליי מקצועית, כי עברתי מטווחים לפני כולם, הבנתי מה זה משמעת לפני כולם", אומרת סמל וונצובסקי. "תמיד קראו לי 'האימא של המחלקה', כי הגעתי עם תפיסה שונה לגבי הצבא, כבר הבנתי מה נדרש ממני, ועזרתי לחברות שלי להשתלב מהר יותר, דאגתי להן", מוסיפה סגן ברונר. "זה שהייתי בק"שית ואחר כך עברתי ללוחמה, הופך את זה ליותר משמעותי כי ראיתי את שני העולמות, חוויתי תנאי שירות של חייל עורפי, וחוויתי גם את הצד השני – ואני עדיין בוחרת בצד השני".

בכל יום יש סיפור

להרשקוביץ, ברונר וונצובסקי יש מסר אחד להעביר - תילחמו על מה שחשוב לכם. "אני חושבת שתפקידי מטה הם משמעותיים לא פחות מלוחמה, אבל לי אישית זה לא התאים", מציינת סמל הרשקוביץ. "אני לוחמת כדי להגן על המדינה, אבל אני גם עושה את זה בשביל עצמי, כדי להראות לעצמי שאני מסוגלת. אני תורמת למדינה, אבל המדינה גם תורמת לי. רציתי לחוות צבא במהותו, רציתי להרגיש אחווה ורעות, ופה יש לי חברות שילוו אותי לכל החיים".

שלוש הלוחמות מציינות כי היום הן חזקות יותר – גופנית ונפשית. "בתקופה בה הייתי במשרד הייתי נעלבת מכל משפט קטן שמישהו אמר לי, אבל פה אני אחרת. המעבר ללוחמה שינה אותי", מספרת סמל וונצובסקי. "גם מבחינה פיזית אני הרבה יותר טובה ממה שהייתי בהתחלה, ופעם היה לי קשה לרוץ אפילו חצי קילומטר. אני תמיד ממליצה למלש"ביות לבחור בלוחמה, הן חייבות לנסות, ובכל מקרה יש להן תקופת ניסיון של שבועיים", היא מחייכת.

כשהיא נשאלת האם היא ממליצה לחיילות ומלש"ביות נוספות לבחור בלוחמה, סגן ברונר לא חושבת פעמיים. "כל מי שחושבת על זה, שתעשה את זה. כל יום זה אתגר, בכל יום אתה צובר סיפורים לספר אחר כך בבית.  גם תגובות של אנשים ששואלים, 'מה, את לוחמת?' מחזקות – כן, אנחנו לוחמות, ואנחנו עושות דברים גדולים", היא אומרת. "צברתי בתפקיד איתנות, למדתי לעמוד על שלי. בצבא אתה חייב לוחמנות, בעיקר כמפקד, כדי שתוכל לדאוג לחיילים שלך. ויותר מכול – התמלאתי אהבת הארץ. אתה לומד להכיר את המדינה שלך יותר, ואתה בעיקר שואב את הכוחות שלך ממה שאתה עושה והמטרה עבורה אתה עושה את זה".

מתוך גיליון "במחנה", מרץ 2017