"אנו מעטים, אך אין לפנינו דרך אחרת. נמשוך - עד טיפת הדם האחרונה!"

"מי יודע את העלול לקרות מחר ובמי יפגעו כדורי האויב, והרי אין להימלט מהם, ובמישהו הם מוכרחים לפגוע...", כך כתב אמנון אדוארד זילברשפיץ ז"ל לארוסתו בדצמבר 1948.

"חביבה, כותבת את לי 'היה חזק'. יודעת את שכה הרבה עבר עליי שאיני סבור שקיים עוד משהו העלול להפחיד אותי", שיתף במכתב ששלח בהמשך אותו החודש.

אמנון, כמו שאר יהודי טרנסילבניה הצפונית ברומניה, היה בין הראשונים שנלקח בעקבות תוכנית "הפתרון הסופי". במאי 1944 עבר עם משפחתו לגטו בתוך מפעל ללבנים בססרגן, ואחרי חודש גורש יחד עם כל תושבי הגטו לאושוויץ. מיד בכניסתם הופרד אמנון מהוריו, אחיו ואחותו - הוא נשלח לעבודה והם אל מותם.

לאחר שחרור המחנה שהה אמנון במחנות העקורים, ולמרות שהיה לכאורה חופשי, הוא לא מצא לעצמו מקום. כל פסיעה הייתה כרוכה בכאב ובזיכרונות העבר, ולכן החליט להשאיר את הכל מאחור ולעלות לארץ ישראל.

הוא עבר לאיטליה וקיבל רישיון לעלייה, אך ויתר על מקומו באנייה למען חולים וילדים, וירד לחוף. לאחר מספר חודשים ניסה שוב לעלות לארץ ישראל, אך הפעם באופן לא חוקי עם המעפילים. הספינה התגלתה על ידי הבריטים בלב ים, וכשעגנה בנמל חיפה הורדו ממנה המעפילים והובלו למחנה המעצר בעתלית.

עם שחרורו מהמעצר, הצטרף אמנון לקיבוץ דורות בנגב ותהליך ההשתלבות בסביבה החדשה היה קשה עבורו. כמעט שלא דיבר עם איש, ורק בערבים היו שומעים חברי הקיבוץ את קול שירתו, מלווה מנגינה.

ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת החלוקה באו"ם, כותב אמנון לחברתו: "אם כן, יקירתי, הארץ לנו היא. השמחה רבה, אך מאידך אין לדעת מה יביא יום המחר בכנפיו וכיצד תהיה תגובתם של הערבים... אף אצלכם [בירושלים], בוודאי הייתה השמחה רבה. אכן, דבר נפל, דבר גדול וחשוב והלוואי ויהיה טוב בעתיד. נקווה שהכול על מקומו בשלום יבוא, וכל הבעיות תיפתרנה בארצנו ועמן אף בעיית העבודה". 

בראשית ינואר 1948 התגייס לחטיבת "גבעתי" - חטיבה מספר 5 ב"הגנה", ושובץ בגדוד 52. כבר בחודשי המלחמה הראשונים עסק הגדוד בלחימה, בפעולות תגמול ובהגנת דרום הארץ. בהמשך, השתתפו לוחמיו בכל שדות המערכה של החטיבה.

לאחר ש-11 צעירים שהכיר נרצחו ליד גן יבנה, נפלה רוחו של אמנון: "קשה לתאר זאת... את כולם הכרתי, רק תמול-שלשום דיברתי עמם, בריאים, צעירים ומלאים מרץ, ועתה לא נותר מהם דבר... ראיתי את הוריהם. הלב נקרע ממש. אך אין ברירה ואין דרך אחרת!

"כל מה שנשאר לנו, הוא ללחום ולקוות שיהיה טוב בעתיד, אף על פי שלפי מצב הדברים הנוכחי אין זה נראה לי שישתנה משהו לטוב במהרה, אך העיקר הוא התקווה. בעזרתה עברתי והתגברתי בהיותי במחנה המוות, ואף עתה אני מקווה שכולנו נתגבר".

אחרי שנקברו שלושה מהנרצחים הוא כותב: "ראיתים בחייהם ובמותם... אין לתאר זאת... כסבור הייתי שאין ביכולתי להזדעזע, אך ארבע שנים עברו מיום שראיתי את המוות בצורה זו. זוכרת את בוודאי היטב את הפקפוקים שהיו לי בקשר לארץ בבואי לכאן, אך עתה ברור לי שעד יום מותי לא אעזבנה. ארץ שיש לכבוש אותה בדם חללים ולא ארץ המוגשת על כף היד, אין לנטוש!".

בחודש אפריל 1948 הוא כותב: "הימים חולפים מהר בלי שמחה, עם הנשק ביד. יורים, הורגים ונהרגים חברים מסביב. זה מכאיב, אבל ממשיכים מתוך השתדלות להשכיח את העבר, כיוון שכל אחד אינו בטוח בחייו הוא. חיים מתוך התקווה. מי יודע? אנו מעטים, אך אין לפנינו דרך אחרת. התחלנו ונמשוך, עד טיפת הדם האחרונה!".

בהמשך הוא הועבר לדרום, והשתתף בקרב על חוליקאת בעת מבצע "יואב", במסגרתו כבשו הלוחמים את משלטי חממה, מערבית לג'וליס, ובכך חסמו את דרך הנסיגה של המצרים. לאחר מכן כבשו את מוצבי חוליקאת, והדרך לנגב נפרצה.

"אצלי אין חדש. בריא ושלם ומאוד שמח שצבאנו מתקדם ומצליח", כתב ב-18 באוקטובר 1948, "אני כותב, מסביבי פרדס צעיר תחת העצים, בורות - חפירות בהן החברים שמקשיבים אתי יחד לקקפוניה של התותחים המצריים, אבל זוהי נחמה פורתא שאף לנו כבר יש משהו. עלינו להיות מרוחקים מכל האהוב והיקר לנו, אבל אף לזאת יהא פעם סוף".

אמנון ויחידתו נשלחו לבית גוברין, אזור שנתפס במהלך מלחמת העצמאות על ידי הצבא המצרי. בשל החשש שהמקום ישמש למצרים חיבור בין כוחותיהם בהר חברון לבין אלפי החיילים המצריים שנלכדו ב"כיס פלוג'ה", הוחלט, לקראת סיום "מבצע יואב", לכבוש את תחנת המשטרה, בה ישבו חיילים ירדנים.

המשימה הוטלה על לוחמי גדוד 52 של "גבעתי", ובליל 25 באוקטובר 1948 הסתערו על התחנה בעזרת זחל"מים. בסדרת פיצוצים הצליחו לשתק את החיילים הירדנים ולכבוש את המקום. אמנון נפל בשעת הפעולה כשנפגע מכדור בצווארו, בזמן שחיפה במכונת ירייה על חבריו המתפרצים אל בניין המשטרה.

במכתב התנחומים שקיבלה ארוסתו של אמנון כתב מפקדו: "הוא הקדיש את כל כוחו לעשותך מאושרת ולמצוא את אושרו כאן, במולדת החדשה, ולא הצליח. אבל הוא מת בכבוד, מאושר".

בן 24 היה בנופלו. יהי זכרו ברוך.

החייל שהקריא את מכתביו הוא רב"ט דניאל הרץ (21) שעלה לבדו מרומניה וכעת משרת כחובש קרבי בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל.

"יש כוח רב במילים הכתובות ובתיאורים שכנראה לא אצליח להבין לעולם, אך ארצה ללמוד עד כמה שאפשר".