הרמטכ"ל בנאום לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל

את דרכנו בשבילים המפותלים המובילים לרחבת הכותל, עשינו בנפרד. איש איש בגפו, איש איש מכונס בכאב הגעגוע ובזיכרון אהובו שנפל. הזיכרון הפרטי הוא שהנחה את רגלינו, אך ברגע קשה ומוכר זה אנו מתכנסים יחד תחת הכאב הלאומי המשותף, כאבו העז של עם אשר שכל את בניו ובנותיו במאבק על חירותו. ברגע הזה - מתגלה זהותנו המשותפת - זו שבזכותה התלכדנו לעם והקמנו מדינה.

מכובדיי, שבעים שנים לתקומתה של מדינת ישראל ואנו מתאספים יחד למרגלותיו של הכותל, שבו שזור חוט השני של עמנו. לצידו של הקיר שהפך לחומה של גבורה ושהיה עד למורשת העם, ניצבים אנו כתף אל כתף, ובינינו דממה דקה. במילותיו החוצבות, כתב אברהם חלפי: "לדומיה אין צלם, אדיר קולה כנפץ רעמים".

בזו הדממה נשמעים קולותיהם של לוחמי המחתרות ושל לוחמי צה"ל במערכות העם, ומולם - דברי הקינה של יהודי הגלות, אשר חלמו לצעוד אל הכותל בראש מורם, ולהושיט ידם לתפילה; בזו הדממה אנו יכולים לשמוע את זעקתם הכואבת של בני המשפחות השכולות, אשר איבדו את היקר להם מכול למען קיומנו כאן, ומולה - את פסיעת רגלם של אלפי ילדים ובני נוער, אשר זוכים להיוולד בארץ מוגנת, ולבקר בעיר שבליבה חומה. אבן ועוד אבן, סיפור מצטרף לסיפור, אדם נקשר לאדם - וכולם יחד חומה גדולה ומבוצרת. חומת מגן אחת, המורכבת מסיפוריהם של רבים; סיפורו של עם.

בשקט השורר בינינו כעת מצווים אנו להתייחד עם זכר חללי צבא ההגנה לישראל, אשר קיפחו את חייהם במערכות העם ובפעולות האיבה. אנו נושאים תפילה להחלמתם של פצועי צה"ל, הנושאים בגוף ובנפש את צלקות המאבק על קיומנו. בשקט זה, המחלחל בין מילות הנחמה ומרחיב את החלל ביניהן, נפעל להשבת נעדרי צה"ל אשר יצאו מביתם למלא את משימת ההגנה ולא שבו.

במחשבותיהם של רבים מאיתנו, צרוב הרגע שבו הבטנו בעיניו של אדם שהיה ואיננו. הבטנו בלהט שהיה לו בעיניים, בחדוות החיים, בניצוץ הנעורים ובחיוך התום.                

ב-40 שנות שירותי בצה"ל, זכיתי להכיר את דמות הלוחם הישראלי מקרוב. לצערי הרב, לא אחת נפרדתי מאנשים יקרים שהיו לי לאחים לנשק, ומעוד רבים מטובי בניה ובנותיה של הארץ. בביקורים הכואבים בבתיהם נחשפתי למקום שבו התעצבה דמותם ולערכים שלאורם התחנכו.

בני המשפחות - יחד אתכם אנו נושאים בלבנו את הוד גבורתם ומורשתם של הנופלים. בתוך תהום הכאב חסר המזור, אנו מתחייבים להמשיך ולהושיט יד אחים מחבקת. לעמוד יחד, כמשפחה אחת - כואבת וזוכרת.

מפקדי צה"ל וחייליו - בפקודת הקמתו של צה"ל קבע דוד בן-גוריון את צו הדורות, תפקידנו: להיות "מבטח עוז לשלום האומה והמולדת". חזון אשר נשאנו עמנו כצידה לדרך ברגעים רבים של גבורה ומכאוב; חזון אשר קשר אותנו יחד והפך למציאות בזכות הרוח שבשורותינו.

גם בימים אלה, אני רואה אתכם: מפקדי צה"ל וחייליו בחובה, בקבע ובמילואים, פועלים לאור הרוח הנושבת בין פרקי העבר. משטחי האימונים, מבסיסי החטיבות, מהמוצבים שבגבולות - בוקעת הרוח במלוא עוצמתה. רוח של שליחות, של עמידה במשימה, של אהבת הארץ ושמירה על כבוד האדם. זכרו כי אתם אלה הנושאים באחריות לשאת את אותה הרוח; אתם אלה הנדרשים להנחילה לדור העתיד של משרתינו, מתוך ההכרה כי היא זו המאפשרת לנו למלא את ייעודו של צה"ל: להגן על המדינה, להבטיח את קיומה - ולנצח במלחמה.

אזרחי ישראל ותושביה, בשגרה כבחירום, אנו יודעים - משמר המדינה חייב בעמו. זה שבעה עשורים שמעמדו של צה"ל כצבא עם ממלכתי, הוא מרכיב העוצמה הגדול ביותר. הערכים המשותפים של אהבת המולדת, הרעות ההדדית ואחוות הלוחמים הם הגוברים על כל פער. גם בזמנים הקשים ביותר, נותר צה"ל עמוד תווך איתן השואב את עוצמתו מכל משרתיו; בן העיר ובן הכפר והקיבוץ, חילוני ודתי, בדואי, דרוזי ויהודי. האחדות והלכידות הן שניצבו לצידנו בשעות הקשות ביותר, הן שהיו לנו לנשק נגד האויב והן המאפשרות לנו להמשיך ולעמוד על רחבה זו.

גם כעת, אנו יודעים כי לא תמה הדרך. אויבינו מבקשים לבסס את כוחם מעבר לגבולות, למוטט את מרקם החיים הרגיש ולפגוע בריבונות המדינה. מול כל איום - עומדים איתן חיילינו בחזית הלחימה והטכנולוגיה, ומוכיחים יחד כי על חומות הארץ ניצב צבא עוצמתי; צבא האוחז ביכולות חסרות תקדים ופועל למען מציאות של בטחון ושגשוג .

מכובדיי, מחר נקום יחד לשנת השבעים למדינתנו. גם בשעות שבהן יחגוג איש איש בדרכו, נזכור את משימתנו המשותפת לחיזוק ביטחון מדינת ישראל וננצור בלבנו את הכאב שהצמיח חיים.

למען 70 השנים שעברו ולמען השנים שיבואו - נתאחד כולנו בתפילה: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן".

יהי זכר הנופלים ברוך.