"הניצחון יהיה לצדנו ונקים מדינה עברית"

יוסף ויסמן נהרג בלי לדעת שחלומו הגדול ביותר, זה שהחזיק אותו בחיים כששאר בני משפחתו נרצחו, זה שנתן לו את הכוח להמשיך, וזה שדחף אותו קדימה בלחימה מול האויב - יתגשם ביום המחרת.

יוסף נולד במזרח פולין בשנת 1920 - כמעט שני עשורים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. אביו היה חסיד ששקד על לימוד התורה, ויוסף, שהלך בעקבותיו, היה תלמיד מצטיין בישיבה. עם פרוץ המלחמה סופח האזור לברית המועצות, ובחורי ישיבת ברנוביץ, בה למד, ברחו לווילנה. שם התאחדו יוסף ואחיו יעקב וחיים עם אחותם בתיה, אך ההורים נשארו מאחור.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לווילנה, שם החלו באקציות ומעשי רצח המוניים. בספטמבר 1941 הוכרז על הקמת הגטו בעיר, ושנתיים לאחר מכן, כשנערכו אקציות נוספות למחנות ריכוז באסטוניה, הגטו חוסל.

יוסף, היחיד ששרד ממשפחתו לאחר שאחיו ואחותו נרצחו, נשלח מגטו וילנה למחנות עבודה שונים בלטביה ובגרמניה והתענה קשות. בסוף המלחמה, מצאו האמריקאים את יוסף שוכב בערמת גופות, כשהוא באפיסת כוחות.

לאחר שלושה חודשי התאוששות בבית חולים, עבר יוסף ללנדסברג, גרמניה, שם שהה שנה אחת במחנה העקורים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ "בני עקיבא" ועסק בהדרכה בשיעורי תורה ובעברית. למרות שהתנאים היו נוחים, הוא סירב להישאר שם: "שאיפה אחת מילאה את לבו - לעלות ארצה", תיארה בת דודתו. ואכן, יוסף היה מהראשונים שעלו ארצה מאותו מחנה.

באביב 1946 הגיע יוסף לאיטליה - שם פעל בקיבוץ של תנועת "תורה ועבודה". במקום זה נודע לו על הירצחם של הוריו ואחיותיו בידי הנאצים. במכתב שכתב לקרוביו בארץ הוא מדבר על תחושותיו: "אני מתאמץ להפסיק מנושא זה, כי אם אכתוב על כך לא תספיק הדיו בשבילי ואצטרך לגמור בדמעות-דם. אומר די לצרותינו! כשאזכה בקרוב לעלות ארצה אז אספר לכם הכול בפרוטרוט. תשמרו את המכתב והתמונות שאני שולח לכם. את ה'אוריגינל' של תמונת אחי מנעוריו שמרתי בכל ימי היותי בגטו ובמחנות, בכל הביקורים והחיפושים. רק זה נשאר לי מכל תמונותיי, ממשפחתי".

על שקיקתו לעלות לארץ הוא מדבר במכתב ששלח ב-14 ביולי 1946: "... בייחוד אני מודה לך על מילותייך היקרות שכתבת לי, היקרות לי מפנינים ומפז, דברי-ציונות, דברים מעודדים, דברים הנותנים לי חילוף-כוח בחיי פה בגלות, דברי ביטחון ותקווה, שהיישוב לוחם כדי לקבלנו. וגם אנו לוחמים ברוב מרץ לכניסתנו ארצה, למולדתנו אשר הייתה שלנו ותהיה שלנו.

"למרות הכול נעלה ארצה, הניצחון יהיה לצדנו ונקים מדינה עברית, כי איננו מבקשים 'נדבות' ממישהו, כי איננו אביונים מחזרים על הפתחים; אנו דורשים מדינה עברית, כי היא שייכת לנו, ושילמנו די 'דמים' - תרתי משמע. ואם אדוני-העולם בוגדים בנו, אין אנו מתחשבים בהם, כי הם בעלי-בתים זרים, אורחים בלתי-מוזמנים. ואם נפלו אלף, אלפים נפיל! ודי לשוטט בגלות! לעת-עתה אני נמצא פה בוואלמאדינה, בקיבוץ יפה ומסודר בכול - בתרבות, בעבודה ובמזון. אנו מחכים ומצפים בכל רגע ורגע לפקודת 'עלייה'".

הרגע המיוחל הגיע ב-2 באוגוסט 1946, אז עלה יוסף עם חבורתו על אוניית המעפילים "כ"ג יורדי הסירה", אך הדרך לארץ התגלתה כמסובכת מהצפוי. לאחר שנתגלתה האנייה על ידי מטוס סיור בריטי, נשלחה לעברה משחתת של הצי המלכותי הבריטי, שגררה אותה לחוף בחיפה במטרה לגרש את המעפילים שעל סיפונה לקפריסין. המעפילים, ויוסף ביניהם, פתחו בשביתת רעב במחאה על הגירוש הצפוי, אך לאחר מאבק אלים נשלחו בחזרה ללב ים והובלו, על ידי אנייה בריטית, למחנות הגירוש בקפריסין.

במשך חצי השנה ששהה בקפריסין, היה יוסף פעיל בתנועת "הפועל המזרחי", והמשיך לעסוק בפעולות תרבות ובהוראת עברית. במקביל, הוא השתתף באימוני ה"הגנה", מתוך הבנה שבארץ צפויה תקופת מאבק קשה שיש להתכונן לקראתה.

על הכאב הרב שבגירוש לאחר ההגעה לחופי ארץ ישראל הוא כתב לקרוביו: "זו אמת שבעת העברה ממולדתנו היה לבי נמס בקרבו, כי אין לנו כאב יותר גדול מכאב כזה. לראות את הארץ היפה, מולדתנו, ארץ ישראל, וכך מנגד ובכוח מוכרחים לעזוב ולשוב הגולה. אבל אינני מתייאש ומפקפק! אני בטוח בכל המאה אחוז שבזמן הכה קרוב עלה נעלה ונבנה ונקים מדינתנו על גבולותיה ההיסטוריים. כי ארץ ישראל היא לב העולם, ואם הלב לא יהיה בסדר ועל המקום בכל פרטיו ודקדוקיו אז לא יהיה שלם ובריא כל הגוף של כדור הארץ".

בפברואר 1947 הוא הגיע סוף סוף לישראל. תחילה שהה במחנה עולים בקריית שמואל, ולאחר מכן התאחד עם קרובי משפחתו בירושלים. למרות שהפצירו שיישאר איתם, בער בו הרצון לשרת את המולדת, והוא עבר לכפר עציון.

בכפר עציון נקלט יוסף בחברה ובעבודה, במשק ובבניין, ובשעות הפנאי עסק בתורה. הוא הרבה לכתוב לקרוביו ולתאר את המתרחש, כשממכתביו נובעת אמונה חזקה ושלמה בצדקת הדרך בעתיד: "עמידתנו כאן במקום הזה איתנה וחזקה הברזל, תקוותנו שננצח בכל צרה שלא תבוא, תפילתנו תחזקנה ידי כל המגנים והמתגוננים בכל מקום שהם. יש איתי הרבה דברים לספר לכם על הרפתקאותינו וחיינו כאן בהרי יהודה, אבל לא עתה הוא הזמן לזה, ולא הכל אפשר ומותר להעלות על הנייר.

נתאזר בסבלנות עד שיעבור הזעם. קרני השמש מתחילות כבר להתפרץ ולחדור פנימה לבית המלא אפלה, דרך חרכי וסדקי התריסים, לאט לאט יתמלא הבית אור. וממילא החושך יגורש ולא יעז לשוב לעולם לגבולותינו".

על פי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית, ומאז עמד המקום במוקד התקפות שלא פסקו. ב-8 בדצמבר כותב יוסף: "ימי השמחה עברו אצלנו כמו בכל היישובים היהודיים, קולות ששון נישאו מכפר עציון על כל ערי והרי יהודה, השירה וההתרגשות, השמחה והריקודים החמים - אי אפשר לתאר לכם במילים.

"אך אלו נגמרים והגיעו ימי עצב, ימים לעמוד על המשמר ולהיות מוכן להדוף כל ניסיון מצד האויב הרוצה לשלול מאתנו זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. נהיה בטוחים שננצח בכל החזיתות כי הצדק אתנו... נעלה את שמחתנו במדינה העברית מעל לראשינו. אל דאגה! השמש מתחילה לזרוח לניצחוננו".

בחורף תש"ח השתתף יוסף באימונים, בעבודת ביצורים ובשמירה, וכחבר פלוגת המשמר של המשק התגלה כאחד מטובי הלוחמים. בינתיים, החליט לבנות יחד עם חברתו, רחל הילר, את ביתם בכפר אחרי הניצחון.

ב-17 בינואר 1948 הוא כותב: "המונים-המונים הקיפו והתקיפו אותנו ורצו להשמיד, להרוג ולאבד את הכול... אבל אחת ידענו וזכרנו: בתפילת שחרית אמרנו 'אל נקמות הופיע' - וכך היה.

ראינו את נפלאות ה' וגבורת ה' אשר נתן כוח וגבורה בידינו להפיל חללים. ראינו אותם כורעים תחתיהם בעוד הניצולים ברחו כל עוד נפשם בכפם, ואנחנו קמנו ונתעודד. 'נס גדול היה פה' לפני אלפיים שנה - וההיסטוריה חוזרת על עצמה. נס גדול היה כאן בהרי-יהודה, במקום בו לחמו הראשונים לפנינו".

ב-3 באפריל 1948 הוא כותב: "לבטח שמעתם וקראתם הרבה על מה שהתרחש כאן לפני ימים מספר. לוחמים עברים החזיקו מעמד בקרב של שלושים שעות במצב נורא ואיום, שכנו בתוך לועו של הארי. עייפים, רעבים וצמאים, שבורים ורצוצים לחמו עם האויב אשר רצה להשמיד אותם כליל. המעטים ניצלו על ידי משא ומתן עם הצבא שנתאכזב אחר כך, חבל, חבל על הכלים שנפלו בידי מרצחים... אבל הנפש יקרה לנו".

במכתב מ-6 במאי ניכר המאבק המתחולל בנפשו: "אני משתדל להתגבר ולהתחזק, אחרי הימים הקשים שעברו עלינו. קשה לי לכתוב, אני נמצא עוד תחת רושם ההתקפה הכבדה והרועשת. הם סבלו אבדות כבדות מאוד... מוכרחים להמשיך בדרכנו עד הניצחון והגשמת החזון!".

ההתקפה האחרונה והגדולה מכולן על גוש עציון נערכה בימים 13-12 במאי 1948. מלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה, פרצו חיילי הלגיון הירדני את ביצורי הכפר בעזרת משוריינים וארטילריה. כל אנשי הגוש, ויוסף ביניהם, שירתו באותה העת במחוז ירושלים של ה"הגנה", שלימים הפך לחטיבת "עציוני". חיילי הלגיון השתלטו על כמה משלטים הסמוכים לכפר עציון, והצליחו לבתר את הגוש לשניים. 

בימי ההתקפה האחרונים השתתף יוסף בהגנת האזור המערבי של הכפר. יום לפני הכרזת המדינה הוא נפגש עם חברתו, בפעם האחרונה, במקלט שמתחת לבניין המנזר הגרמני - ששימש בתור מושב המפקדה ותחנת העזרה הראשונה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין על יושביו ושניהם נקברו חיים תחת ההריסות.

למעלה ממאה ממגני הכפר נפלו באותו יום, רבים נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, נכנעו מגני יתר שלושת יישובי גוש עציון והגוש חדל מלהתקיים.

גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית. הם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים.

את יוסף הספיד אחד מחבריו הקרובים: "מופלא היה הבחור היקר הזה. מצניע לכת היה, אך מלא גאווה לאומית. חדור אהבת הבריות, אך שנאת מוות שנאה נפשו את המציקים לעמו. תמיד אמר שיש לשכוח את העבר הנורא ולהתמסר בכל הכוח לבניין העתיד, ורק עתיד אחד היה קיים בשבילו - עם חופשי במולדתו. אבל בלבו שמר את היגון הכבד והנורא על אובדן כל משפחתו, בתופת המלחמה. הוא חזה את המדינה, ידע שהיא מוכרחה לבוא, נלחם ונפל למענה, אך לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, ואף לא לדעת בשעת נפילתו שאת המדינה שירת, ולמענה נפל".

בן 28 היה יוסף בנופלו. יהי זכרו ברוך.

החייל שהקריא את מכתביו הוא סמ"ר ארתור חריאקובסקי (21) שעלה לבדו מבלארוס וכעת משרת כלוחם בגדס"ר צנחנים.

"בשבילי, זו הייתה זכות להקריא את המכתב של יוסף, אדם שנתן הכל בשביל הקמת המדינה. אנחנו צריכים תמיד לזכור את האנשים האלה ולזכור מה הם היו מוכנים לעשות בשביל ארץ ישראל, ובסופו של דבר - בשבילנו".