"עלינו להיות גאים שבגורלנו נפל לחיות בתקופה כה גורלית לעמנו"

שושנה טננבוים הייתה כמעט בת 17 כשהגרמנים פלשו לעיירה הפולנית רדומסק, שם גרה עם משפחתה, ובה הוקם הגטו השני בפולין. בגטו סבלו התושבים מהתעללויות ועבודות כפייה, ומשם נשלחו לאושוויץ ולמחנות אחרים. במהלך המלחמה כל בני משפחתה של שושנה נספו, ורק היא החזיקה מעמד עד השחרור.

גם בהיותה במחנות הנאצים המשיכה שושנה את פעולות "השומר הדתי", שם הייתה חניכה מגיל צעיר, ועודדה את רוח חברותיה. בסוף המלחמה היא הצטרפה לקיבוץ הכשרה של תנועת "תורה ועבודה" ומונתה לתפקיד מנהלת קיבוץ.

בהמשך, עברה שושנה לגרמניה והצטרפה לקיבוץ נוסף באשנבך, שם נישאה לבחיר לבה, נפתלי לנצ'נר. כעבור ארבעה חודשים היא החליטה לעלות לארץ, ונאלצה להיפרד מבעלה, שנשאר בתפקידי התנועה בחו"ל. 

בארץ שושנה הצטרפה לכפר עציון, ועד מהרה השתלבה בו. "שמחת נעורים, שירת חיים בהירה, טוב לב, רצינות ואחריות לתפקידי השעה - אלה היו הקווים שבלטו אצלה", סיפר חבר לקיבוץ.

חודשיים מאוחר יותר, התקבלה באו"ם החלטת כ"ט בנובמבר לפיה לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה, פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר.

שושנה נשאה בנאמנות את עול המצור, והצטרפה, כמו כל מתיישבי הגוש הבוגרים, לשורות "ההגנה" במסגרת חטיבת "עציוני". היא השתתפה בשמירות ועברה קורס עזרה ראשונה.

בימים ההם כתבה לקרוביה בתל אביב: "... כל אחד קורא בלב כולם - 'למען השחרור ולשם נקמת דמם של אלה אשר נפלו, כדי שלא לבייש את זכרם ולהמשיך במפעל בו החלו'. 51 קורבנות נפלו כבר בגוש. ייתן ה' ואפשר יהיה להגיד שבזה נגמר העניין. בט"ו בשבט נטענו בכפר עציון חורשה לזכרם. גם אני נטעתי שני עצים. גם הבנות משתדלות להתרומם לתפקידי חלוץ-מגן. כל אחת יוצאת לשמירה בכל ערב שני ונשק בידה". [כפר עציון, כ"ב בשבט תש"ח, 02.02.1948]

המרחק והנתק מבעלה הטרי הקשו על שושנה. היא תיארה זאת במכתב לחברתה: "את יום השבת שעבר עלינו אפשר לרשום כיום ההיסטורי בגוש עציון. בפעם הראשונה נחת אווירון על מסלול תעופה. תארי לך מה שהתרחש, אנשים מכל הגוש רצו לראות את המאורע. נוסף לזה, הביא שק דואר. כל אחד חיכה בקוצר רוח לשעות מוצאי השבת כאשר יחלקו את המכתבים לאחר ההבדלה.

"אני קיבלתי חמישה מכתבים, אך מבעלי שוב לא קיבלתי מכתב. איני יכולה לתאר לך ולהביע על הנייר את הרגשתי. כפי שהנני רואה גם את מודאגת על שלא קיבלת מכתבים מי'. אין פלא! למה לא להיות מודאגת אם לאחר תקופה כה ארוכה אין מקבלים מכתבים?

"לא רציתי להראות את דאגתי כלפי חוץ - כי בחדרנו היה שמח. כל הבנות קיבלו מכתבים ושמחו - אך בלבי שכנה הרגשה אחרת. אמנם הייתי צריכה לשמוח - הרי קיבלתי בבת-אחת חמישה מכתבים, ואמנם שמחתי בהם, אך שמחתי לא הייתה שלמה כי חסר העיקר". [כפר עציון, מוצאי שבת, 7.2.48]

באותה תקופה שררה מצוקה רבה בקרב יישובי הגוש: מצבם של הפצועים היה קשה, היה מחסור גדול בתחמושת, בחומרי חבישה ובעיקר בלוחמים, והיה צורך בעזרה מיידית. בלילה שבין 15 ל-16 בינואר נשלחה רגלית מחלקה של 40 לוחמים לכיוון הגוש, כדי להוות תגבורת. לפנות בוקר הם התגלו, כותרו על ידי המוני ערבים מהסביבה ו-35 מהלוחמים (ל"ה) נהרגו בקרב שנמשך כל היום.

למחרת היום כתבה שושנה לקרוביה: "לכתוב פרטים על אסון הל"ה אי אפשר לי. עובדה היא כי זו הייתה מכה קשה לגוש עציון. מספר הקורבנות כבר הגיע ל-52. ייתן ה' וייגמר בזה, ויספיקו הקורבנות שהיישוב הקריב עד כה וישרור שלום בארץ.

"על אף הכל אין אנו נופלים ברוחנו. הננו חזקים ואנו מרגישים כי אנו תורמים את חלקנו. ייתן ה' ונחזיק מעמד ונגיע למחר מאיר ויותר טוב. אתמול קיבלתי את מכתבכם אשר העציבני ועורר בי מחשבות. מגוחכים יהיו דברי העידוד שלי. הרי איני יכולה לעזור לכם מרחוק. יש רק דבר אחד, המחזק את כל בני העם היהודי במצבנו הקשה, וזוהי האמונה שנעבור את התקופה הקשה הזאת.

"עלינו להיות גאים שבגורלנו נפל לחיות בתקופה כה גורלית לעמנו, כאשר מוכרע גורלו של העם היהודי, להיות או לחדול. אמנם, זוהי תקופה קשה עד מאוד, הדורשת קורבנות רבים, אך ידוע שלבנות ולקומם עם אי אפשר רק באידיאה, ברומנטיקה בלבד. דרוש מעשה! ולכן הנני מרגישה את עצמי בטוב, שכן אני משתתפת כפי יכולתי במפעל הזה. בעזרת האל נעבור את הזמן הקשה, שלום ישרור ואז נוכל להמשיך בחיינו הרגילים". [כפר עציון, 17.02.1948]

בשל חשיבות יישובי הגוש בדרך לירושלים, תקף אותם הלגיון הירדני ב-12 במאי, מלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה, פרצו חיילי הלגיון את ביצורי הכפר בעזרת משוריינים וארטילריה. 

באחרון מבין מכתביה שנמצאו, כתבה שושנה: "שגיאה יסודית תהיה מצדנו לתת למאורעות לדכא אותנו ולהוריד אותנו מהמסלול. אמנם, המקרים הקשים משפיעים על האדם, אך למרות הכל אסור לנו להיכנע. אחד הגורמים העיקריים במאבקנו זוהי האמונה בכוחותינו.

"האמיני לי כי עלינו כאן עבר כבר יותר מאשר עליכם שם בתל-אביב. ובכל זאת הננו מאמינים בניצחון. אל תתנו למאורעות לכופף את קומתכם. להפך, האמינו בעזרת ה'.

"אצלי הכל בסדר. עבדנו לאחרונה בקדחנות להכין את צרכי חג הפסח. ה"סדר" יהיה חגיגי מאוד למרות כל מה שעבר ולמרות שחסרונם של רבים מורגש. נקווה כי יבוא מפנה לטובה". [כפר עציון, 26.4.48]

כשפרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר, שושנה הייתה עם שאר חובשות היישוב במקלט שמתחת לבניין המנזר הגרמני - ששימש בתור מושב המפקדה ותחנת העזרה הראשונה. במשך שעות היא טיפלה במסירות בפצועים הרבים, עברה מאחד לשני ועשתה למענם ככל יכולתה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את כל יושביו.

למעלה ממאה ממגני הכפר נפלו באותו יום, ביניהם גם שושנה. רבים נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, נכנעו מגני יתר שלושת יישובי גוש עציון והגוש חדל מלהתקיים.

"היא לא זכתה לראות במו עיניה את היום הבהיר שקם לעם ישראל", ספד לה בעלה. "נגזרה הנפש העדינה שחלמה חלום של זוהר וטוהר, ונותקה שושלת משפחתה, בהעלות שרידה האחרון על מזבח המולדת. לא ימוש זיכרונך מלבנו לעדי עד".

שושנה הייתה בת 24 בנופלה. יהי זכרה ברוך.

החיילת שהקריאה את מכתביה היא סמל יוהנה רנר (20) שעלתה לבדה מגרמניה וכעת משרתת כלוחמת איסוף בגדוד "איתם".

"שושנה כתבה כל הזמן על החלום שלה - שתהיה מדינת ישראל. היא נלחמה ממש בשביל זה, ונהרגה. אבל עכשיו יש את המדינה ויש את צה"ל. החלום שלה התגשם, וזה מרגש מאוד".