המתעדים המבצעיים שלנו הפתיעו בתחרות הזו גם את צבא ארה"ב

בשעת בוקר מוקדמת, הגיעו לשדה התעופה בבולטימור ארבעה מתעדים מבצעיים כדי לקחת חלק במשלחת הראשונה אי פעם בתחרות ה-COMCAM הבינלאומית. מדובר בתחרות הבוחנת את שילוב המיומנויות המבצעיות והמקצועיות בתחום הצילום והתיעוד הצבאי.

באותו בוקר, מעט מטושטש מהטיסה, לא תיארו לעצמם חברי הצוות עד כמה יפגינו בשבוע הקרוב את יכולותיהם הקרביות, יגעו בליבם של עשרות מתעדים מיחידות מיוחדות של צבא ארצות הברית, ואפילו ינציחו את זכרו של חברם ליחידה.

סג"ם נתנאל בן עמי, מפקד צוות צפון בפלגת התיעוד והצילום המבצעי, נזכר בהכנות למשלחת: "אחרי שקיבלנו את ההזמנה להשתתף ועברנו את כל הביורוקרטיה - הבנו שאנחנו הולכים לנצל את ההזדמנות הזו בצורה הטובה ביותר, והתחלנו להתכונן".

הדרך לבולטימור

"מקצוע המתעד המבצעי דורש גם יכולות פיזיות וגם יכולות תיעוד וצילום", מספר סג"ם בן עמי, "התפקיד שלנו הוא להצטרף למפקד בשטח, ולצלם את מה שמתרחש למטרות שונות - קודם כל למטרות תקשורתיות, כדי להביא את האמת על האירועים שקורים ולהוכיח את צדקתנו, ובנוסף, למטרות לימודיות, מודיעיניות ולארכיון".

ובהתאם, גם התחרות נמדדה ביכולות האלו, כאשר הדגש מהצד האמריקאי היה על היכולות הפיזיות. "בשבועיים שלפני התחרות, כל יום, כל היום - התאמנו, יחד עם מדא"גית צמודה, ובשעות שלא התאמנו בצורה פיזית", הוא מבהיר, "תרגלנו את השפה, למדנו על התרבות האמריקאית ועל צבא ארצות הברית".

כשארבעת הנציגים - סג"ם בן עמי, סמ"ר יואב פינוס, סמל סתיו בסודו וסמל ניר ביתן עלו במוצאי שבת, 4 במאי, על המטוס, האדרנלין רק עלה והצטבר. "כשפגשנו אזרחים, וסיפרנו להם שאנחנו בדרך למשלחת מטעם צה"ל, התגובות היו חמות ומפרגנות. גם כשבאו לאסוף אותנו בשדה התעופה בבולטימור, אחרי 12 שעות טיסה, האמריקאים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובהתרגשות".

"אני ממדינה קטנה במזרח התיכון - בגודל של ניו ג'רזי"

בתחרות השתתפו שישה צוותים (2 מתעדים בכל צוות), וכל שאר הצוותים היו מיחידות מיוחדות של צבא היבשה של ארצות הברית. "הנסיבות של התחרות הראו שהאתגר הולך להיות פיזי - הרמה של המתעדים האמריקאים מאוד גבוהה", סג"ם בן עמי מתאר, "הם מבוגרים ומנוסים יותר מאיתנו - בגילאי 26-33, עברו הכשרות אינטנסיביות ובעלי ניסיון ארוך בתחום".

המשימות המתוכננות כללו מסלול מכשולים, תרגילי ירי לאחר מאמץ ומסע של 12 מייל עם ציוד על גבם. נאמר להם שהמשתתפים יעברו את המסלול, איך לא - עם המצלמה רתומה אליהם, כשהם נדרשים לתפוס בעדשתה את כל שבוע התחרות. בסוף כל יום הקדישו למשתתפים זמן לעריכת התוצרים הויזואליים, ולאחר מכן ועדת שופטים בדקה את עבודתם, העבירה משוב ונתנה ציון שהשתכלל לניקוד הסופי של התחרות.

"אחרי אחד המקצים, אנחנו מתיישבים על הספסל, עדיין מתנשפים ומזיעים, וניגש אלינו אחד המשתתפים האמריקאים", סג"ם בן עמי נזכר, "הוא שואל אותנו בתמיהה - 'תגידו, מה ההיסטוריה של ישראל?'. אחרי שהסתכלנו עליו, וזה על זה, קצת בשוק, הפשלנו שרוולים, והסברנו לו כל מה שידענו ממש מאפס".

"כשמישהו ניגש ומתעניין", הוא מסביר, "ואתה אומר לו שאתה ממדינה קטנה במזרח התיכון בגודל של ניו ג'רזי, ומגלה להם שהיא אולי קטנה אבל שיש לה השפעה אדירה בעולם - זה רגע של שגרירות אמיתית".

הילדה (Hilda Clayton) וליאור זיו

בין המאמץ הפיזי והאדרנלין ולמפגשים המיוחדים, הנציגים הישראלים זכרו היטב איזה יום לאומי מצויין באחד מימי המשלחת - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

"לפני שטסנו, ביקשנו ממארגני התחרות את האפשרות לקיים טקס זיכרון קטן ביום עצמו, בסמיכות לטקסים שקורים בארץ", מספר מפקד צוות צפון. "בהבנה רבה, הם פינו לנו שעה שלמה בלו"ז (כאשר ההשתתפות בטקס אינה חובה למשתתפים האמריקאים). דלת הכיתה בה נערך הטקס נפתחה, ונכנס מתעד אמריקאי - ועוד אחד, ועוד אחד, ותוך כמה דקות הכיתה הייתה מלאה עד אפס מקום במשתתפי התחרות, באנשי המעטפת, ובחיילים אחרים מהבסיס ששמעו שיש טקס זיכרון ישראלי".

 "אזכרנו את הילדה קלייטון, מתעדת אמריקאית שנהרגה בתאונת אימון באפגניסטן, שלזכרה ובשמה מתקיימת התחרות", משחזר סג"ם בן עמי. "אחר כך, סיפרנו על החלל מהפלגה שלנו - ליאור זיו ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית ברפיח ב-2003. עמדנו דקת דומייה לזכרם, אמרנו יזכור והקרנו סרטון שמשפחת זיו הכינה במיוחד למשלחת".

"אצלנו בארץ אף אחד לא מוחא כפיים בסוף טקס זיכרון, אבל האמריקאים נעמדו ומחאו כפיים למשך דקות ארוכות", סג"ם בן עמי נזכר באותם רגעים. "אחר כך, הם כולם נעמדו בתור ולחצו לנו ידיים. קשה לתאר את העוצמות האדירות שהיו שם. חילקנו להם, כמזכרת, כרטיס קטן עם תפילת הדרך ותמונתו של ליאור. הבנו מה נוצר כאן - קשר בלתי נפרד בין שני הסיפורים - שלנו ושלהם, ותחושת אחדות שסחפה כל אחד מהנמצאים בחדר".

יום למחרת, עוד לפני שעיכלו מה קרה, הם התעשתו והתכוננו למסע המסכם - רק שברגע אחד, ניגש משתתף ואמר: "אני מקווה שזה בסדר איתכם, אבל אני רוצה לשים את התמונה של ליאור על התיק שלי במהלך המסע".

שוב שתיקה, ומיד ארבעתם הוציאו את תפילת הדרך והצטרפו למחווה. "כל חייל במשלחת שלף את התמונה מכיס אחר וחיבר אותה לתיק. לעולם לא הייתי מדמיין, לפני שיצאתי לכאן, שהסיפור של ליאור ייכנס ללבם של עשרות חיילים אמריקאים שלא שמעו עליו מעולם".

רק מחכים לחזור

ולאחר שבוע שלם של אתגרים, מכשולים, חברויות חדשות ובעיקר הפתעות, המשלחת הישראלית זכתה לעלות על הפודיום ולגרוף את המקום השלישי. "לא ציפינו שנגיע להישג כזה - אבל מרגע הזכייה, זה נותן לנו דרייב אדיר להמשיך להתכונן בארץ, לצאת בכל שנה ולזכות באופן קבוע. למדנו המון מהאמריקאים, שעובדים בצורה שונה מאיתנו, ואנחנו רק מחכים לחזור לארץ וליישם את הכול".

 "הייתי הרבה פעמים במשלחות בחו"ל, ומעולם לא נכחתי בדבר כזה. נתנו לנו כבוד יוצא דופן, עזרו לנו בכל דבר וליוו אותנו", מודה ומסכם סג"ם בן עמי. "מעבר להישגים וללמידה, הדבר העיקרי שזכיתי בו היא תחושת השליחות שלא עזבה לרגע. אני בטוח שהידידות שיצרנו כאן, והחיבור שחצה