"כתבתי לו שאני מחכה לראות אותו, לא ידעתי שהוא כבר נהרג"

בליל ה-20 במרץ, חייה של משפחת סטרוג השתנו לבלי היכר – שחר, הבן הבכור, לוחם ביחידה המיוחדת דובדבן, נהרג מפליטת כדור. מדינה שלמה כאבה את כאב משפחת סטרוג ואלפים פקדו את לוויתו של סמל-ראשון (סמ"ר) סטרוג ז"ל. בצד, רחוק מעיני התקשורת, עמדה סטפני זמברובסקי, בת זוגו של שחר.

"משום שהיינו יחד שלושה חודשים בערך – זמן קצר יחסית – האנשים בלוויה לא הכירו אותי, זה עוד יותר הוסיף לכאב שלי. זאת התקופה הכי חשוכה ונוראית שהייתה לי בחיים", היא אומרת. "באותה תקופה, הייתי מאושרת – קיבלתי ממיטב הודעה ששובצתי לתפקיד מש"קית ת"ש, הכרתי את שחר, הכל היה מדהים", היא משחזרת. בשורת האיוב הגיעה ללא התראה בעת שבילתה באילת עם חברותיה.

"אחר-הצהריים, דיברתי עם שחר בטלפון והוא סיפר לי שעוד מעט יש להם תרגיל. תמיד היו לו המון פעילויות מבצעיות שגרמו לי להישאר ערה לילות שלמים, עד שהוא היה כותב לי שהם סיימו ושהכל בסדר. לא הייתי בלחץ כי הוא אמר שאין שום דבר מפחיד בתרגיל הזה", מספרת זמברובסקי. "כתבתי לו שאני מחכה לראות אותו, כשלמעשה לא ידעתי שבאותו הרגע הוא כבר נהרג".

"הוא לא חשב שהוא יכול להיפגע בצבא. הוא כל-כך אהב את התפקיד שלו"

להודעה שהגיעה כמה שעות מאוחר יותר מאחותו הקטנה של שחר ז"ל, עדי, לא ציפתה זמברובסקי. "עדי שלחה לי הודעה באינסטגרם ושאלה אותי מה המספר שלי. בשנייה שראיתי את ההודעה אמרתי לעצמי שקרה משהו. חברות שלי אמרו לי שאני סתם בלחץ ושהיא רוצה להתייעץ איתי, כנראה בשביל לקנות איזו מתנה לשחר". כמה שניות לאחר-מכן, שיחת טלפון ממספר לא מזוהה בישרה לה את הנורא מכל.

"חשבתי ששחר נפצע או לא חוזר הביתה השבוע כי השאירו אותו בבסיס. על הקו היה קובי (אבא של שחר – ע.ג) שאמר לי 'סטפני, שחר מת', ואז התחיל לבכות. ניסיתי לשכנע את עצמי ששחר אמר לאבא שלו לעבוד עליי ושזה לא בכי אלא צחוק, ושהם בטח עושים דאחקה משפחתית", היא נזכרת.

"חברות שלי לקחו ממני את הטלפון, שמעו את קובי בוכה והתחילו לבכות גם. צרחתי כמו מטורפת וכל האנשים במלון יצאו מהחדרים שלהם. התחלתי לעשות סיבובים במלון יחפה, צורחת, כשכולם מסתכלים עליי. אני זוכרת שנפלתי על הרצפה ואנשים זרים הביאו לי מים וחיבקו אותי. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם מה קרה, אבא שלי אמר לי 'את חוזרת הביתה עכשיו, אני מזמין לך מונית'. ארבע שעות נסיעה הביתה במונית הרגישו כמו נצח, התקשרתי לשחר עשרות פעמים בנסיעה כשידעתי שהוא לא יענה לי'".

כל יום שהוא היה בצבא, פחדתי

זמברובסקי וסטרוג הכירו במסיבת הגיוס של חברתה של זמברובסקי. "שנינו לא היינו אמורים להגיע לשם באותו היום. אח שלי משחק כדורגל בהפועל פתח-תקווה והיה לו זעזוע מוח באותו היום ממכה שקיבל במשחק. ברגע האחרון החלטתי ללכת בכל זאת, לבשתי חולצה עם נצנצים. היינו במסיבה, רקדנו ושתינו ופתאום מישהו הגיע מאחורי ואמר לי 'איזו זוהרת את'. התחלנו לדבר והחלפנו מספרים", מספרת זמברובסקי.

היא מוסיפה כי ההיכרות ביניהם, שהתרחשה בדיוק עם סוף המסלול של סמ"ר שחר בדובדבן לאחר שנה וארבעה חודשים, הגיעה בתזמון מעולה. "שחר היה ברגילה. נפגשנו שלוש פעמים באותו השבוע ובפעם השלישית כבר החלטנו שאנחנו ביחד. לפני שהכרתי את שחר לא ראיתי את עצמי בתור בחורה שצריכה זוגיות. היה לי מאוד קשה להיפתח לאנשים וגם לא רציתי את זה, חשבתי שהרבה יותר טוב לי לבד".

בפגישה הראשונה שלהם הלכו ל-"מצפור" בגבעתיים וצפו בלילה בשמיים. "שחר חסם בטעות מישהי עם האוטו והלך להזיז אותו. ניצלתי את ההזדמנות כדי לסמס לחברה שלי – 'תזכרי מה אני אומרת לך, אני הולכת להתחתן איתו'. זה כל כך לא מתאים לי לדבר ככה, כשהכרתי את שחר הפכתי להיות בנאדם אחר לחלוטין", אומרת זמברובסקי. "זאת אחת ההודעות שחזרתי להסתכל עליהן הרבה לאחר שהוא נהרג".

"שחר היה בן הזוג המושלם", מספרת זמברובסקי. "שבוע אחרי שהכרנו הוא שלח לי פרחים, הזוגיות הייתה חשובה לו מאוד". ההיכרות הקצרה בין זמברובסקי וסטרוג נמשכה שלושה חודשים בלבד. אומרים שהחודשים הראשונים בזוגיות הם הקסומים ביותר, אך זמברובסקי חושבת שירח הדבש לא היה נגמר לעולם, לולא המקרה. "הוא לא חשב שהוא יכול להיפגע בצבא. הוא כל-כך אהב את התפקיד שלו. אני הייתי מאוד לחוצה. כל יום שהוא בילה בצבא – פחדתי. הייתי כותבת לו 'נכון שלא יקרה לך בחיים כלום?' והוא כתב לי 'שום דבר לא ישתנה ולא יקרה כלום'. הייתי כותבת לו שאני מפחדת כשהוא היה בצבא, והוא היה כותב לי 'כשאת יוצאת למסיבות זה יותר מפחיד'. כתבתי לו 'אף אחד לא יכול לירות בי במסיבה', והוא אמר 'גם אף אחד לא יכול לירות בי'".

"עד היום כששואלים אותי אם יש לי חבר, אני פשוט לא יודעת מה להגיד"

פתאום – גיוס

שלושה שבועות לאחר מותו של שחר, תאריך הגיוס של סטפני הגיע. "במחשבה ראשונה, לא רציתי להתגייס. תכננתי לדחות את הגיוס ואחרי מחשבה מרובה הבנתי שאני צריכה להתגייס, אבא שלי שיכנע אותי למרות שאמא שלי והחברות התנגדו. ידעתי שאם אני אשאר בבית אני לא אצליח לצאת מזה ושאני חייבת להתגייס בשביל הסחת דעת", אומרת זמברובסקי. ליום הגיוס הגיע בהפתעה אביו של שחר, קובי. "חנינו את האוטו ובאנו לצאת, אבא שלי אמר לי להסתכל אחורה וראיתי את קובי. היה לו מאוד קשה להיות שם ובכל זאת הוא עשה את זה בשבילי. כל כך לא ציפיתי לזה, הבן שלו נהרג והוא בא ללשכת גיוס כשאפילו לא עברו שלושים ימים, כששנה וחצי קודם עמד שם עם שחר".

הקשר המיוחד של משפחת סטרוג עם זמברובסקי נמשך עד היום. "אני לא חושבת שאצליח אי פעם למצוא את המילים להודות על הדברים שהמשפחה של שחר עשתה בשבילי. בשבעה אבא שלו ישב לידי כל הזמן וניסה לשמח אותי. אמא שלו מיכל כתבה לי יום לפני הגיוס שלי שבחיים לא אשכח שיש לי גם אותם ושהם לצידי, וששחר מסתכל עליי מלמעלה וגאה בי. מי יכול לתאר לעצמו את הכאב של אמא? מאיפה היא מצאה את הכוחות לכתוב לי?".

אל הכאב הכרוך בגיוס ללא ליוויו של שחר, נוסף נדבך נוסף – המטווחים. "אני מאוד רציתי להימנע מהמטווחים. לפני שהתגייסתי ההורים שלי ניהלו המון שיחות עם הצבא לגבי פטור נשק ופטור מטווחים והבנו שאי אפשר, הם אמרו שחייל לא יכול לעבור טירונות והכשרה של טירונות בלי לירות בנשק. ביום של המטווחים, המפקדת שלי אמרה לי שהיא תשב איתי ותעשה איתי הכל ביחד וזה מאוד הרגיע אותי. אני זוכרת שפשוט באתי לעשות את המטווח והתחלתי לבכות, אמרתי למפקדת שאני לא יכולה לירות בנשק. שאני רק חושבת על שחר ועל זה שירו עליו".

"אני לא חושבת שאצליח אי פעם למצוא את המילים להודות על הדברים שהמשפחה של שחר עשתה בשבילי".

"היא הרגיעה אותי ואמרה לי שהיא פה בשבילי ושאנסה פעם אחת. יריתי פעם אחת ונבהלתי. היה לי קשה", ממשיכה זמברובסקי. אמרתי לעצמי שאני צריכה לנתק את הראש, וניסיתי לעשות את ההפרדה בין האם-16 הארוך לבין האקדחים של דובדבן ולא לחשוב על זה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא קשור. למרות שכל הזמן רץ לי בראש שזה הרעש שהוא שמע בשנייה האחרונה של החיים שלו".

"במטווח השני והשלישי כבר הצלחתי לא לבכות ולנסות לכוון כמה שיותר למטרה ואפילו היו לי תוצאות טובות. זה עוד אחד מהרגעים האלה שאמרתי לעצמי, אף פעם לא חשבתי שאני בחורה חזקה, אני בוכה מסרטים מצויירים. אני בכיינית ורגישה וכל סיפור קטן נוגע לי ללב וממשיך איתי שבועות אחרי. אשכרה חזרתי לחיים שלי, קשה לי ואני מפגינה חוזק שלא ידעתי שיש לי", היא אומרת".

"באופן הכי הזוי בעולם, הטרגיות של האירוע איכשהו מנחמת אותי – שזה לא מקרה שקרה בזמן מבצע או מלחמה שיש את הלחץ. הוא לא ציפה לזה והוא לא חשב שבאותו הרגע ששום דבר יכול לקרות לו. הוא לא סבל, הוא לא פחד. בכל רגע ב-20 השנה שהיו לו הוא נהנה וניצל את החיים ובאמת אהב את החיים שלו. גם עד הרגעים האחרונים הוא לא חשב שמשהו יכול לקרות לו בצבא".

"אף פעם לא חשבתי שאני בחורה חזקה, אני בוכה מסרטים מצויירים. אני בכיינית ורגישה וכל סיפור קטן נוגע לי ללב וממשיך איתי שבועות אחרי. אשכרה חזרתי לחיים שלי, קשה לי ואני מפגינה חוזק שלא ידעתי שיש לי"

הגעגוע לא מרפה

את הקורס מתארת זמברובסקי כחוויה אמוציונאלית וקשה רגשית שנועדה לחשל אותה לקראת התפקיד. "בקורס היה סרטון שהראו לנו על לוויה צבאית של מישהו שנהרג והתחלתי לבכות, יצאתי החוצה ואמרתי למפקדת קורס שלי 'איך לא מזהירים אותי קודם? לפני שלושה שבועות הייתי בלוויה כזאת של בן הזוג שלי'". ההקשר האקטואלי של המקרה לא הקל על זמברובסקי, והנושא עלה בהקשרים שונים במהלך ההכשרה שלה.

"בזמן הטירונות הייתה לנו סקירת חדשות יומית, כל אחת סיכמה כתבה אקטואלית שקרתה בזמן האחרון. אני יושבת בכיתה ומישהי מתחילה לספר 'אני עשיתי את הסיכום שלי על מקרה שקרה בזמן האחרון, מקרה של פליטת כדור ומשחק בנשק, על החייל שחר סטרוג שנהרג'. היא לא ידעה עליי, אני יושבת ופתאום אני רואה שכל המפקדים מסתכלים עליי וגם החברות שכן ידעו על זה והייתי בשוק. זה המקרה שלך ואנשים שומעים על זה בחדשות, הסיטואציה הכי מוזרה בעולם".

הגעגועים לשחר לא הרפו במהלך ההכשרה. כבר בפגישה הראשונה שלה עם שאר החיילות בקורס, נאלצה זמברובסקי להתעמת עם האובדן של בן-זוגה. "הושיבו את כולנו בחדר ענק וביקשו מאיתנו להעביר ביחד שלוש שעות המתנה. מישהי אמרה 'בואו נבדוק את הסטיגמה על מש"קיות ת"ש, כל מי שיש לה חבר שתרים יד', ורק אני יושבת שם, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. עד היום כששואלים אותי אם יש לי חבר, אני פשוט לא יודעת מה להגיד", היא משחזרת.

"מישהי שהייתה איתי בקורס התלוננה כל הזמן שהחבר שלה לא מתנהג אליה יפה, ואני לא הפסקתי לחשוב – איך בנות יכולות להסתפק במישהו שהוא לא שחר? איך אנשים נמצאים בזוגיות עם מישהו פחות טוב מזה? בזוגיות שלנו הוא שם את האושר שלי במקום הראשון. זה לא היה מתוך נחמדות או מאמץ, זה פשוט האופי שלו – טוטאלי במאה אחוז בכל דבר שהוא עשה", נזכרת זמברובסקי.

"חיילת שהייתה איתי בחדר התחילה לבכות שהיא מתגעגעת לחבר שלה אחרי יומיים שהיא לא ראתה אותו, ורציתי להרביץ לה. כפוית טובה, באיזה זכות את יכולה להגיד שאת מתגעגעת לחבר שלך כשאני לא אראה את חבר שלי יותר בחיים? ואז אני אומרת לעצמי – 'סטפני, אם זה לא היה קורה גם את כנראה היית בוכה שאת מתגעגעת לחבר שלך ואת לא יכולה לשפוט אותה. זה הכי טבעי בעולם, את הלא טבעית כאן, את עברת פה משהו לא שגרתי, היא רגילה ואת הלא רגילה'".

אין בן-אדם שלא הושפע ממנו

סמ"ר שחר סטרוג ז"ל נולד וגדל בגבעתיים, בן להורים קובי ומיכל ואח לעדי בת ה-16. מדריך בצופים ואהוב על כל חבריו ומכריו. התקרית שהתרחשה בחודש מרץ שעבר בחדרם של הלוחמים ביחידת דובדבן לפני יציאה לאימון וגדעה את חייו של שחר ז"ל, הייתה תוצאה של משחק בנשק, כך עולה מתחקיר מצ"ח בנושא. בית המשפט גזר על לוחם דובדבן סמל נ' שהורשע בהריגה הורדה לדרגת טוראי ו-18 חודשי מאסר בפועל.

הסיפור של סמ"ר סטרוג ז"ל נגע באנשים רבים, ואירועי ההנצחה לזכרו יוצאי דופן בייחודם. "כתבו עליו שירים, מוציאים חולצות וצמידים, עשו לו יומולדת 21 ובאו כל-כך הרבה אנשים. בחצי שנה לנופלו עשו אירוע מטורף שהיה חצי אירוע הנצחה עם הספדים ובכי ומצגות, בעוד החצי השני של האירוע היה מסיבה כמו ששחר אהב עם מלא שתיה וריקודים ושירים", מספרת זמברובסקי.

בחודש נובמבר השנה, חודש יום ההולדת של שחר, מסעדת ההמבורגרים "בנץ" בפלורנטין חגגה את מי שהספיק להיות בחייו. עם תמונות והספדים על הקירות, ומשפט אחד שמעטר אותם – "אני עזבתי באהבה, בצחוק ובאמת ובכל פעם שאמת, צחוק ואהבה נשמעים, אני שם ברוחי". בעיניה של זמברובסקי ושל משפחת סטרוג, אין משפט מדויק יותר מזה כדי לתאר אותו. "חשוב לי שידעו איזו השפעה הייתה לשחר על אנשים. מאז שנחשפתי לכל האנשים שהכירו את שחר, הבנתי כמה ההשפעה שלו על אנשים גדולה. אמרתי לעצמי הרבה פעמים – 'יואו! הדבר הזה חבר שלי!'", אומרת זמברובסקי.

"הוא נגע בכולם. אין בנאדם שלא הושפע משחר. בלוויה היו אלפי אנשים. תשעה חודשים עברו ועדיין יש כל כך הרבה אנשים שלא חזרו לתפקד ושהסיפור הזה ריסק אותם, לא רק החברים והמשפחה. כל הסביבה הרחוקה יותר – זה כמויות של אנשים שמתגעגעים לשחר. הוא הלך הכי רחוק שאפשר בכל דבר – אם זה להיות רשג"ד (ראש גדוד) בצופים, ואם זה ללכת על התפקיד הכי קשה בצבא.  אירועי ההנצחה שעושים לו רק מוכיחים את זה – סוגרים מועדונים בשבילו והמועדון מפוצץ. אלפי אנשים כואבים את לכתו ומתגעגעים אליו. אנשים מעריצים אותו. הוא הפך לאגדה לא ברגע שהוא מת, הוא היה עוד לפני".