כך התנהל מבצע הטבעת אמיר פארוק

"האמיר פארוק" הייתה משחתת של חיל הים המצרי ששמשה כאוניית הדגל של הצי המצרי ונחשבה לאונייה החמושה ביותר שלו. במהלך מלחמת העצמאות, התייצבה המשחתת מול חופי תל אביב והפגיזה את העיר. בתגובה להפגזות תקף חיל האוויר את האונייה בעזרת מטוס יחיד, אך הוא הופל וכל אנשי הצוות נהרגו.

במהלך ההפוגה השנייה אספה האנייה תחמושת וכוח אדם ממצרים כדי לחזק את רצועת עזה ולבצר אותה כל עוד ההפוגה נמשכת, במטרה לבסס את הכוח הצבאי של מצרים באזור. הספינה התגלתה ע"י המודיעין הישראלי בעודה מורידה נשק ותחמושת לחופי עזה. בעקבות המידע על הימצאות "האמיר פארוק" מול חופי עזה תכנן חיל הים את הטבעת הספינה: תחילה נשלח יוסף דרור (לימים המייסד והמפקד הראשון של שייטת הצוללות) להצמיד מוקשים לאונייה ולהטביעה ב-16 באוקטובר 1948 אך הפעולה נכשלה בעקבות מודיעין לקוי. ששה ימים לאחר מכן, במסגרת מבצע יואב, הגיע לאזור יוחאי בן-נון - מפקד יחידת הקומנדו הימי (לימים "שייטת 13") וצוותו ליחידה עם שלוש סירות נפץ וסירת חילוץ אל מול חופי עזה, במטרה לתקוף את המשחתת ואת שולת המוקשים שלה.

לפי התכנית המקורית סירת נפץ אחת הייתה אמורה לפגוע במשחתת, שניה בשולת המוקשים והשלישית נועדה לגיבוי. בהתאם לתכנית, תקפה הסירה הראשונה את המשחתת, אך בניגוד לתכנית גם הספינה השנייה עשתה זאת. בעוד שהספינות תוקפות את המשחתת החליט בן-נון לתקוף את שולת המוקשים והצליח לפגוע בה, למרות שקפץ במרחק שונה מהמתוכנן והסתכן בטביעה ופיצוץ בעצמו.

המבצע להטבעת המשחתת "האמיר פארוק" הצליח וכל משתתפיו חזרו בשלום לבסיסם בעוד שהמשחתת הוטבעה ועליה 500 מלחים, ובהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. בעקבות האירוע ספג הצי המצרי מכה קשה ולא ניסה לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל עד סוף המלחמה. על פעולת ההטבעה המוצלחת זכה יוחאי בן-נון באות גיבור ישראל- עיטור הגבורה בגרסתו הראשונה ב-17 ביולי 1949, והיה לאחד מ-12 הלוחמים שזכו בעיטור זה.