הסיפור של הקצינים היחידים שכמעט ייצגו אותנו באירוויזיון

במחשבה ראשונה, צמד המילים "אירוויזיון" ו"צה"ל" יכול להישמע אולי לא קשור ואפילו תלוש. אבל מבט אחד ברשימת האמנים שייצגו אותנו לאורך השנים בתחרות הזמר של אירופה, מראה חיבור די הדוק בין השניים. מנטע ברזילי, דרך שירי מימון, הראל סקעת, ירדנה ארזי, חברי להקת "כוורת" ועד לדפנה דקל ולריטה. כל אלה, לצד רבים וטובים אחרים, סימנו "וי" ברפרטואר גם על השתתפות באירוויזיון וגם על שירות בלהקה צבאית.

גלית בל

גם השנה השרשרת נמשכת. קובי מרימי אומנם לא, אך יוסי מארק, שילווה אותו בתל אביב, כיהן עד לאחרונה כמפקד להקת הרבנות הצבאית.

אבל מסתבר שהקשר הזה הרבה יותר ישיר. בשנת 1996 זכתה בקדם האירוויזיון בפעם הראשונה (והיחידה עד כה) קצינה בצה"ל – סגן גלית בל, שהייתה אמורה לייצג אותנו באוסלו עם השיר "שלום עולם", אותו כתב קצין החינוך של פיקוד הצפון, סא"ל אייל מדני, והלחין דורון ויטנברג.

"כתבתי את השיר אחרי רצח רבין", נזכר אייל. "כשעצוב אני כותב, והשיר הזה הוא אופטימי עם חזון. כי אני מאמין שבלי אופטימיות אי אפשר לחיות. כל כך הרבה דברים חיוביים יש לנו כאן, ומהם אנחנו מקבלים את הכוח להמשיך". מספר ימים לאחר מכן כבר הקליטה גלית, מי שהייתה בת זוגו באותה התקופה, את השיר. "בזמן הזה החלו ההכנות לקדם ומישהו אמר לי לנסות לשלוח אותו", מספר אייל.

אייל מדני, כותב השיר

מי שלא הייתה ממש בסוד העניינים היא גלית. "קיבלתי טלפון מרשות השידור שאמרו לי שהוא נכנס לתחרות. הייתי בטוחה שעובדים עליי, וניתקתי. אחרי שתי דקות, שוב שיחה ואמרו לי שהם רציניים. הייתי בהלם, לקחת את המספר ודיברתי עם אייל. הוא השתולל משמחה". מאז שהיא זוכרת את עצמה, מעידה גלית שנמשכה למוזיקה: "הייתי על במות מגיל אפס, השירה והבמות היו דומיננטיות בחיים שלי".

אבל כשהגיעה העת להתגייס, החליטה גלית לוותר על להקה צבאית ובחרה במסלול של קצונה ייעודית. "רציתי לעשות משהו אחר, לשנות כיוון", היא מסבירה. "הייתי גם הקצינה הראשונה מחצור הגלילית – אז זו בכלל הייתה גאווה עבורי". היא שירתה כקצינת כוח אדם באוגדה בצפון, ואז כאמור הגיע הטלפון ששינה את המסלול. "הכול קרה כל כך מהר", היא משחזרת. "האירוויזיון תמיד היה משהו גדול, חלום מגיל קטן, ופתאום זה מוחשי. לא ידעתי איך להיערך פיזית ונפשית. הייתי שקועה בזמן הזה כל כולי בצבא".

גם הסביבה התרגשה ונרתמה למשימה. "אני לא אשכח את התמיכה מהצבא", מדגישה גלית. "כולם מאוד פרגנו, החיילים התגאו, גם המפקדים ליוו אותי. מפקד האוגדה אפילו הגיע לתחרות".

"קיבלנו חיבוק עצום", מצטרף לדבריה אייל, שמגיש כיום תוכנית רדיו בשם "החצר האחורית" ומרצה בנושא אלימות, אלכוהול, סמים והימורים. "גם מהציבור, וגם מצה"ל שהוא המערכת הכי חמה במדינה. זה היה כיף גדול".

כצפוי, העובדה שמדובר במתמודדת הראשונה שמשרתת בצה"ל משכה לא מעט תשומת לב. "במפגש הראשון עם כל המתחרים בקדם באתי ישר מהבסיס, עם המדים, בלי איפור, ולא ממש קלטתי בהתחלה את הסיטואציה", מודה גלית. מהר מאוד היא הבינה שהנושא תופס מקום מרכזי והשאירה את המדים בבסיס. "הרי ממש לא ניגשנו לזה כגימיק", היא מבהירה, "באתי ממקום של מישהי שמאוד אוהבת לשיר, ממקום נקי. נטו".

גלית בל

כנגד כל הסיכויים, מודים השניים, קטף השיר את המקום הראשון. "לא חשבנו בכלל על זכייה, זו הייתה הפתעה מטורפת", מעיד אייל. "הייתי אנונימית בכלל, ובתחרות השתתפו לא מעט שועלים ותיקים, כמו אילנה אביטל, דורון מזר וסמיר שוקרי. אף אחד לא ציפה לזה. כשחזרתי לבסיס כולם שמחו, כשמקביל לא הפסיקו להתקשר ולראיין אותי. זה היה כיף. גם החיילים שלי התלהבו". על הקו היו גם כלי תקשורת: "עיתונאים באירופה מאוד התעניינו שאני קצינה. הם רצו לדעת מה זה אומר להיות קצין ישראלי. בשבילם זה משהו אקזוטי, לא מובן מאליו".

אבל החלום הגדול לעמוד מול מאות מיליוני צופים ולכבוש את אירופה לא הוגשם. בשנה הזו, בשל העובדה שמספר המדינות המעוניינות להשתתף בתחרות הלך וגדל, הוחלט לראשונה כי צוותי שיפוט מרחבי אירופה יערכו הצבעה מוקדמת על סמך גרסאות מוקלטות של השירים. שבע המדינות שדורגו במקומות האחרונים, בהן ישראל, נפרדו מהחלום על "דוז פואה" עוד לפני שעלו בכלל הבמה.

"זו הייתה תקופה ביטחונית מתוחה מאוד", מזכירה גלית. "פיגועים קשים, אווירה לא טובה". כשבועיים לפני ההודעה הרשמית, היא מספרת שכבר הבינה לאן נושבת הרוח. "התקשר אליי מישהו מהאיגוד באירופה והכין אותי. הוא אמר לי לקחת בחשבון שאנחנו לא בפנים כי הפוליטיקה משחקת תפקיד משמעותי".

ואכן הבשורה הגיעה. "זה היה מאכזב", משתפת גלית, "כי זה משהו במרחק נגיעה, ורציתי לייצג את ישראל ואת צה"ל. תמיד אמרתי שזה לכבוד צה"ל – נקודה". לאחר החוויה לקחה גלית שנת חל"ת ולבסוף, למרות ניסיונות שכנוע, סיימה את שירותה הצבאי "כדי לסדר את הראש".

עם השחרור החלה ללמוד בבית הספר למוזיקה "רימון", אך בחרה לבסוף לא לעסוק בתחום: "העולם הזה תבע ממני משהו שלא הייתי מוכנה לשלם, הבנתי שהדרך לא מתאימה לי ושיש לי דברים אחרים להציע לעולם".

"נכון שיש איזו צביטה בלב כשצופים בכל פעם בתחרות", מעידים גלית ואייל, "אבל אנחנו לוקחים איתנו את החוויה האדירה, את תחושת האושר לאחר שנבחרנו ואת החיבוק הגדול מצה"ל ומעם ישראל. זה מה שבאמת חשוב".