החובש ממלחמת יום כיפור שממשיך להציל חיים

גם אחרי 47 שנים, את הרגע הזה - ד"ר משה ארוך, אז חובש בגדוד 403, לא ישכח לעולם: "לאחד הפצועים שקיבלנו היה כדור במצח, והוא גסס. ברגעים האחרונים שלו, הוא ניסה לדבר איתי, שם את היד שלו על הכיס מעל החזה וסימן לי". 

"הסתכלתי בכיס, ומצאתי תמונה של חברה שלו", הוא משחזר את הדקות שחקוקות בזיכרונו כבר חמישה עשורים, "הוא הסתכל עליי ונשם נשימה עמוקה. זה הורג אותך פשוט מבפנים - מישהו לקח את הנשימה האחרונה שלו בידיים שלי, ואני צריך להמשיך לטפל בפצועים, כאילו לא קרה כלום".

באותה תקופה, ד"ר ארוך עוד לא היה רופא, אלא "רק" משה - חייל בן 20 מרמת גן. הוא התגייס באוגוסט 71' לקורס חובשים קרביים, ובמהלך שירותו יצא לכל הכשרה שהייתה זמינה לו. בסיום הקורס נכנס לתפקידו כחובש בגדוד 403 של התותחנים. את רוב השירות בילה במוצב "הנברון" שבסיני - היחיד שלא נפל במלחמת יום כיפור.

"המוצב היה על חוף הים התיכון, והיו שם ביצות טובעניות - מים מלוחים עומדים בצבעי כתום ואדום. בשילוב עם השמיים הכחולים זה היה יפהפה", מתאר משה את הנוף הקסום שפגש אותו, אבל הזיכרונות הקשים ממהרים להציף, והוא חוזר לאותו יום בו פרצה המלחמה - 6 באוקטובר 1973.

משה וחבריו לגדוד היו בדרכם לקו התעלה מאימון באזור רפידים, כשעולמם השתנה: "בשעה שתיים בצהריים, היינו ליד טסה, ומטוסים מצריים ירדו על השיירה ויירטו אותה. אלה היו הפצועים וההרוגים הראשונים שראיתי במלחמה - זה היה גיהנום".

"כשהמטוס ירד לכיווננו, זה היה כמו רעידת אדמה - הוקפנו בעשן וברעש אימים. אם הרגשתי פחד אי פעם בחיים שלי - זה היה אז. ברגע הזה הבנתי שפורצת מלחמה", הוא עוצר לרגע, "הם ירדו כל כך קרוב עד שראיתי את השפם של הטייס. הכנסתי את הראש בחול, וזו לא מטאפורה -  אמרתי לעצמי 'זה הסוף שלי'".

מיד אחרי ההפצצה הכבדה, הודיעו לו ולחבריו לתאג"ד שהם עוזבים את הגדוד, ובכל הבלאגן, קצין רפואה מחיל השריון הוביל אותם לאמבולנס, והם נסעו משם, בלי לדעת לאן.

"הוא מת לי בידיים"

בכל הזמן הזה, ימים ארוכים של קרבות בחזית, הרוגים ופצועים, משה לא יכול היה ליצור קשר עם הבית: "אמא שלי לא שמעה ממני במשך שלושה וחצי שבועות. אמרו בחדשות שהקו נפל, והיא היתה בטוחה שזהו זה". 

"הייתי חייב לתת אות חיים, אבל בלי טלפונים ניידים זה לא היה דבר פשוט. כשנסעתי להביא משהו מהמיתלה, מקום עם מרכזיות גדולות של מכשירי קשר, ביקשתי מקצין קשר שינסה לסדר לי דרך לדבר עם אמא", הוא ממשיך בסיפור, ונדמה לרגע שאני מדברת עם אותו הבחור בן ה-20, שבסך הכול רצה להרגיע שהוא בסדר.

"הקצין אמר שיש לו רק מכשירי קשר צבאיים, אבל שיש לו רעיון - הוא התקשר בקשר לרפידים, וביקש מאחת החיילות שם לצלצל לאמא שלי ולשים את השפופרות אחת על השניה - ככה דיברנו", אני שומעת את החיוך בקולו כשהוא משחזר את אותה שיחה קצרה, אבל כל כך משמעותית, "אני לא יודע כמה היא הבינה את מה שאמרתי, זה היה ממש שתיים-שלוש מילים עם המון רעשים, אבל העיקר שהיא הבינה שאני בסדר".

משה סיים את השיחה, והתחיל את דרכו בחזרה לגדוד, אבל גם כשהיה נדמה שזכה לרגע של שקט, המלחמה המשיכה בשלה. "פתאום אני שומע 'חובשים חובשים לחזור במהירות - יש פצועים בדרך למיתלה' ואז", קולו נסדק, ואני לא יכולה לדמיין את החלק הבא של המשפט, "אני חוזר ורואה ג'יפ שחטף פגיעה ישירה, ואת אותו הקצין שעזר לי - גוסס", הוא משתתק. דמעות מתחילות לזלוג על פניו, אבל משה ממשיך לדבר, "הוא מת לי בידיים - הרגע הזה לא עוזב אותי".

עם הזמן, הייאוש והכאב מצאו את דרכם קרוב יותר ויותר למשה - הוא נזכר בקרבות הגדולים, ובקולות שהגיעו לאוהל של התאג"ד: "שמענו בקשר את הלוחמים בתעלה צועקים 'שורפים אותי', 'אמאל'ה, יורים בי'. באיזשהו שלב סגרנו את התדר. זה היה פשוט סיוט לשמוע אנשים שצורחים שהורגים אותם".

"מהחברים הקרובים שלי נהרגו שישה. כל אחד והסיפור שלו, ועד היום אנחנו מדברים על זה בלי סוף במפגשים חברתיים", הוא משתף אותי במחשבה שלא עוזבת אותו מאז, "אני לא מבין איך אני פה, עם אישה וילדים - והם נשארו שם".

לא פעם משה ושאר חיילי התאג"ד נאלצו לחוות אש מצרית על בשרם, ואירוע אחד בולט בזיכרונו יותר מהשאר:"באחד הלילות, הגיע נגמ"ש צה"לי, והחייל שאל מה אנחנו עושים כאן. ענינו לו: 'תאג"ד, מחכים לפצועים', והוא אמר לנו: 'אתם הראשונים מול המצרים! עליתי על מארב שלהם פה באזור והם בדרך אליכם'". 

"אותו נגמ"ש היה מלא ולא היה בו מקום, ואז התחילו לירות עלינו - לא ידענו מה לעשות. פתאום, הגיע רכב צבאי שהיה בו מקום", הלחץ מתגנב לקולו, "הלכנו להביא את הפצוע מהאוהל, אבל האלונקה היתה ריקה. ירו עלינו בלי הפסקה, ותוך שניות כבר היינו בתוך הרכב בדרך לטסה".

"כשהגענו לשם ראינו את הפצוע שנעלם - שוכב שם. מסתבר שברגע שהוא שמע 'מצרים' - הוא קפץ על הנגמ"ש הראשון, יחד עם שק האינפוזיה", הוא ממשיך, "שלחו כמה צנחנים שחיסלו את המצרים, ואחר כך חזרנו לתאג"ד".

למרות האיום היומיומי, משה לא נתן לחששות לחלחל: "חוץ מהרגע בו פרצה המלחמה, לא היה בי פחד. הייתי תמיד עסוק בלטפל בפצועים, ולא היה זמן לחשוב יותר מדי".

עובדים על אוטומט

התפקיד שלו כחוג"ד בשדה הקרב, חייב אותו לקבל החלטות חשובות וגורליות, שהביאו עמן דילמות לא פשוטות. "הייתי צריך להחליט מי מטפל בכל פצוע, ולמיין מי מקבל טיפול לפני מי", מספר משה, "הבנו שהסיכויים להציל חיילים שכל הגוף שלהם מפורק מאוד נמוכים, ועל פגיעות הלם (נזק חמור שלא נראה מבחוץ) בכלל לא לימדו אותנו באותה תקופה - אז הלכנו לטפל במי שאולי נוכל להציל אותו. אלו החלטות נורא קשות שמתקבלות בזמן אמת".

התאג"ד של משה טיפל ביותר מ-200 פצועים תוך 11 ימים בלבד, וזאת מבלי לדבר על ההרוגים. הוא מספר לי על שיירות החיילים שעברו בתאג"ד, ועל רוח הקרב, שלא עזבה אותם, גם כשהיה קשה לשמור על מורל גבוה: "ראו שם מעשי גבורה של יחידים. כל טנק שהגיע היה מביא פצוע או שניים, ואז היו מתחברים כמה חבר'ה מצוותים שונים ועולים יחד לטנק. כששאלתי לאן הם הולכים הם היו אומרים: 'המצרים מתקדמים - חייבים לעצור אותם'".

"אנשים שדיברתי איתם היו מגיעים לפעמים אחרי כמה שעות, פצועים או הרוגים. הייתי צעיר וזה לא היה פשוט בכלל, אבל היינו חייבים לעבוד על אוטומט - למזלנו לא היו אנשים שהכרנו", הוא משתף באנחת רווחה, ואת הפרט הבא הוא חושף בקול חנוק, אחרי שתיקה ארוכה: "רק בדיעבד הבנו שאנחנו אלה שטיפלנו בפצועים מהקרב בחווה הסינית, בלוחמים של גדוד 79, גדוד שלמעשה נמחק באותו היום".

כיום, משה מכיר היטב את הטראומה הקשה שעלולה להיגרם בעקבות מלחמה, אבל באותה תקופה, המודעות לנפגעי חרדה הייתה כמעט אפסית. הוא נזכר ברגעים בהם כלל לא ידע איך לטפל בחיילים האלה: "אחרי כל תקיפה אווירית של המצרים, היו מביאים לנו הלומי קרב, ובקורס החובשים אף אחד לא הסביר לנו מה זה. היינו צועקים עליהם: 'חברים שלכם מתים ואתם באים לכאן ומשחקים אותה מפחדים?', הם היו כמו בובות שעווה - איך שהיית שמה אותם, הם נשארו".

העבודה האינטנסיבית והטיפול בנפגעים הרבים בשדה הקרב, חייבו אותו ואת חבריו לגלות יצירתיות ותושייה לא פעם. "לא היו מים, אז את הפצעים שטפנו עם האינפוזיות. זה יותר מאתגר אבל זה מה שלימדו אותנו - לעשות כל מה שאפשר", מבהיר משה, "צריך לחנך את הדור הבא - תעשה כל מה שאתה יודע ויכול, וזה נכון לרפואה ולכל תחום אחר".

"אני רוצה להמשיך להציל חיים"

אומנם מאז ומתמיד חלם משה להיות רופא, אבל המלחמה, כפי שהוא מעיד, היא זו שדחפה אותו לקבל את ההחלטה הסופית: "היה איתנו בתאג"ד רופא, והוא היה עושה את ניתוחי החירום. אני מאוד התלהבתי ממנו כרופא צעיר והוא עשה דברים נהדרים בשטח - הוא הכיר כל תרופה שהיינו צריכים, היה לו ידע עשיר מאוד", הוא אומר, ושוב אני מגלה את החייל הצעיר, עם השאיפות הגדולות לעתיד.

"הייתי כבר בכיוון לרפואה. בחופשות הייתי עובד בתל השומר כאח מוסמך כי ידעתי לעשות עירויים, ואהבתי את העבודה. בסוף המלחמה, החלטתי סופית שאני רוצה להמשיך להציל חיים, להגיע לראש הפירמידה ולהיות רופא", הוא משתף בהתרגשות.

הניסיון הראשון שלו להתקבל ללימודי רפואה הסתיים בחוויה לא נעימה. "באותה תקופה, שירתי במצרים וכמעט פספסתי את הראיון, עד שאישרו לי לטוס עם הרקולס. הגעתי לפקולטה עם האפוד וכל הציוד הצבאי, ובזמן ההמתנה הלכתי לשטוף פנים ולשתות מים קרים", הוא נזכר. 

"כשנכנסתי לריאיון, סגן הדיקן אמר לי בלגלוג: 'אתה חושב שאתה מרשים אותי כשאתה בא עם נשק ומחסניות לראיון קבלה?' אמרתי לו שהגעתי מהחזית", האכזבה מאותו הרגע עדיין נוכחת בקולו של משה, "השאלה השנייה שלו הייתה 'למה אתה חושב שמדינת ישראל צריכה לבזבז עליך כסף, כשסטודנט לרפואה זה מאוד יקר?' הרגשתי שהגישה מאוד מזלזלת - ויצאתי משם".

השאיפות הגדולות שלו כמעט התנפצו באותו היום, והוא חוזר לרגשות שליוו אותו בדרכו החוצה:"היה דיסוננס גדול בין העובדה שאני מגן על המדינה לבין היחס שקיבלתי באוניברסיטה. זה היה כמו סטירה  - חשבתי על כל הפעמים שכמעט נהרגתי במלחמה הזו, וככה מתייחסים אליי?"

אבל משה לא התייאש - לאחר שחרורו מצה"ל, הוא חצה את היבשת וטס לאיטליה ללמוד רפואה. "זה היה לא פשוט - ההורים שלי לא מיליונרים. אחרי שלוש שנים אבא שלי אמר לי: 'נגמר הכסף'", הוא חוזר אל רגע המשבר. 

אחרי כמעט ארבע שנים, הוא עצר את הלימודים והתחיל לעבוד: "הייתי נהג משאית, צבעתי דירות, טיפלתי בקשישים - עבדתי בהכול מהכול. חסכתי כסף וחזרתי ללימודים כדי להגשים את החלום - להיות רופא".

צלקות של 50 שנה

כמעט חצי מאה אחרי המלחמה, היא עדיין נוכחת בחיים של משה. בשנים האחרונות הוקמו קבוצות היסטוריה ושיתוף של קרבות יום כיפור ברשתות החברתיות, שהציפו אצלו מחדש את הדברים שלא בהכרח רצה לזכור: "אומנם אנחנו לא היינו עם סכין בין השיניים כמו כל הלוחמים, והיינו בסך הכול צוות מטפל - אבל גם אותנו הנזק מלווה כבר עשרות שנים". 

תמונה אחת שראה, טלטלה אותו במיוחד. "ביום הזיכרון לפני שנתיים, אחד מיוצאי גדוד 79 פרסם תמונות של כל הנופלים מהגדוד. כשראיתי את זה, נבהלתי", הוא משתף, "פתאום, ראיתי את כל האנשים שטיפלתי בהם בתמונה אחת - זיהיתי אותם, אפילו את השמות. מאז, שולחים את התמונה הזו כל שנה - אבל אני לא פותח".

"לפעמים אני חושב 'הלוואי ויכולתי לפגוש אנשים שטיפלתי בהם במלחמה', אבל במחשבה שנייה, לא הייתי רוצה, כי זה שוב להתעסק עם כל הסיפור", משה מנסה להסביר לי את הניסיון להתרחק מהעבר ככל הניתן, "אני מעדיף להדחיק באיזשהו מקום".

הוא נזכר באחת החופשות המשפחתיות שלו, שם שוב התגנבו הזיכרונות לחייו: "לפני 20 שנה בערך, נסעתי עם הילדים שלי לטיול בסיני, והיה לי מאוד קשה שם. בדרך היו מחסומים ואמרתי לאשתי: 'אלה אותם מדים - זה לא טוב לי לראות אותם חמושים'. בשבילי הם אויב, ולשם לא חזרתי יותר".

משה מצא את עצמו מחפש עיסוקים בכל רגע נתון, וגם את התכונה הזו הוא מייחס למה שעבר אז. "המלחמה השפיעה על הבחירות שלי לאורך השנים - מבחירת המקצוע ועד המהלך של הימים שלי. תמיד בחרתי להיות במחלקות טיפול נמרץ ובמיון - שם העבודה מאוד אינטנסיבית", הוא מספר לי.

הוא ממשיך ומשתף באורח החיים הלא-שגרתי שלו, ובקולו אני שומעת גם את הכאב על הנעורים שאבדו באותה מלחמה שלא עוזבת: "אני לא מכיר עוד הרבה אנשים בגילי, בני 68, שעובדים כל יום משמונה וחצי בבוקר עד תשע בערב, ואני חושב שזו איזושהי בריחה. אני מנסה להיות תמיד עסוק, כדי שהראש לא יחשוב על דברים אחרים, כי יש משם צלקות שמטרידות מאוד".

"היום אני ממשיך לעסוק בריפוי של אנשים, וזו סגירת מעגל עבורי. אני שמח מאוד במה שאני עושה", הוא מסכם את השיחה, ובן רגע החיוך חוזר אל פניו, "התחלתי את הדרך שלי במלחמה עם ידע יחסית מצומצם, והיום אני רופא עם ניסיון ומומחיות בתחומים שונים, מבחינתי - הגעתי לשלמות".