בים, באוויר וביבשה - ככה זה מרגיש להוביל כוח מבצעי בזמן אמת

רס"ן במיל' נ', טייס קרב בחיל האוויר

בשעת לילה מאוחרת מאוד, כשרוב אזרחי ישראל ישנים במיטה, יש מי שערניים מתמיד ומגנים על הבית גם מלמעלה. "חצינו את הגבול וטסנו לעבר היעד, מרחק גדול מאוד, בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, כדי שלא יגלו איפה אנחנו נמצאים", משחזר רס"ן (מיל') נ', טייס קרב בחיל האוויר את אחת ממשימותיו המסווגות, "טיסה כזאת דורשת המון ריכוז, חייבים להישאר בצורת המבנה, כדי שלא נתנגש בקרקע או אחד בשני". 

"אחרי הטיסה הארוכה - מגיע המאני-טיים. אם עד עכשיו החושים התחדדו, כדאי שהם יישארו כך, כי בשלב הביצוע אסור לפשל", הוא מבהיר, "זה הרגע בשבילו הגענו עד לאן שהגענו, בעזרת מעטפת שקשה לתאר עד כמה היא רחבה - מתא שליטה עם בכירים, ועד מעטפת של חילוץ והצלה".

באותו הלילה, הפעולות נמשכו שניות ספורות, והכול התבצע באופן חד וחלק: "עלינו לגובה על מנת להטיל את הפצצות. הייתי חד, מלא באדרנלין, וברגע שאחרי הרגשתי שיחד איתן נופל גם ממני איזשהו משקל". 

"מיד אחר כך יצאנו חזרה לגבולות הארץ. זה שלב שהוא טכני, מהיר ומסוכן מאוד. ברגעים האלה וידאתי עם כל אחד האם הכול התנהל כשורה. זה הרגע שבו אתה מבין לראשונה איפה אתה עומד - האם הפעילות מוגדרת כטובה, או שהייתה תקלה", הוא מספר. "כשכל בני המבנה מדווחים לך על פגיעת מטרה מדויקת, כפי שתוכנן, זו נפילת מתח, אבל לא מוחלטת, כי אנחנו עוד צריכים לחזור".

רס"ן נ' מסביר את ההבדל המהותי בין מוביל המבנה לבין בעלי התפקידים האחרים: "המוביל הוא המנצח של התזמורת. הוא אחראי על ביצוע המשימה של המבנה כולו. מעבר למימוש המשימה האישית שלי, אני צריך לחשוב, לתכנן ולהחליט - איך אני דואג לכך שכולם יגיעו למקום בזמן ובנתונים הנכונים, ושכל אחד ואחד יפגע במטרה שלו. בסוף אנשים רוצים שמי שיוביל אותם הוא אדם עליו הם סומכים, שיהיה מקצועי, טוב ובעל ניסיון". 

זה בהחלט מאתגר להבין מה קורה בקוקפיט של טייס אחר, בעיקר בפעולות מבצעיות בהן אין תקשורת בין הטייסים - בין אם כתוצאה מתקלות טכניות או מסיבות מבצעיות, עקב חשש שהאויב יגלה את מיקום המטוסים. אך במקרה של רס"ן (מיל') נ', החלום להוביל אנשים ולעמוד בראש פעילויות חשובות דרבן אותו להצלחה, עוד מילדות. 

"לא תמיד ידעתי שאהיה מפקד, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות", הוא נזכר. "בבית ספר היסודי, בהפסקה, טסו מעל הראש שלי ושל חבר שני מטוסי F-15 בגובה נמוך. הרמתי את הראש וממש ראיתי את הטייסים. באותו הרגע אמרתי לחבר: 'יום אחד אני אהיה שם'". 

"הטיפ שלי לפיקוד הוא להתחיל הכי מהר, ולאט לאט להגביר", מדגיש הטייס, "ברמה הפרקטית - פשוט להשתפר, לעבוד, לשאוף להיות הכי טוב ולדעת שאין סוף לרמת המקצוענות והידע שאפשר להגיע אליה".

רס״ל רון יעקובי, סגן מפקד יחידת סנפיר 916

בשעות הערב המאוחרות באחד מימי סוף יוני, במוצב ליד זיקים, התקבל דיווח לא שגרתי מתחנת החוף. רס"ל רון יעקובי וחייליו היו הראשונים לשמוע על כך. "הודיעו לנו שזוהה אוביקט שנסחף לכיוון שטח ישראל", הוא משחזר, "מיד יצאנו לזהות אותו, וגילינו שמדובר באדם שחצה את הגבול הימי. מבחינתי, אוטומטית הוא בגדר חשוד, ובנקודה זו הבנו שאנחנו חייבים לאתר ולהביא אותו לפני שיגיע לחוף, ושחלילה כל זה יתגלגל לאירוע קשה".

"התקרבנו לשחיין ווידאנו שהוא מנוטרל בעוד הוא בתוך המים. לקחנו אותו לכיוון הבסיס ומשם למעצר", הוא מתאר את הרגעים הקריטיים, "כמפקד, מהרגע שהוקפצנו ועד שהאירוע נגמר, הייתה בי דאגה שחלילה מישהו ייפגע, והייתי מוכן לעשות הכול כדי שזה לא יקרה".

רס"ל יעקובי, המפקד הבכיר בכלי באותה העת, מנסה להסביר מה נדרש ממי שעומד בראש בפעילות כזו בזמן אמת: "התפקיד שלי הוא לחפש את התרחישים שעלולים לקרות ולמנוע מהם להתרחש, בעוד הלוחם שנמצא בקצה מתעסק במה שהגדירו לו". הבדל נוסף שהוא מצביע עליו, מתבטא בראייה הרוחבית: "הלוחמים לא תמיד מכירים את הזווית המודיעינית בפעילות, והראייה שלהם שונה משל המפקד, שמכיר את התמונה הכוללת ומבין את החשיבות של כל פרט".

מניסיונו, הוא מספר על התכונות הנדרשות בעת הובלת משימה מבצעית: "אני חייב לדעת להתמודד בקור רוח עם כל מצב נתון, גם אם לא התמודדתי איתו בפועל בעבר. עוד יכולת חשובה היא לדעת איך להמיר את המטרות לפעולות ולפקודות, ולדעת לחלק סמכויות בין החיילים - לסווג כל אחד למשימה שמתאימה לו".

קל אולי לחשוב שהאתגר המרכזי איתו מתמודדים לוחמים בשטח הוא פיזי, אך רס"ל יעקובי סבור אחרת. "אחד הקשיים הוא דווקא חוסר הוודאות. אתה יוצא למשימה בלי לדעת הרבה פרטים עליה, כשלפעמים זה לא מבצע אליו התכוננת מראש, אלא הקפצה מעכשיו לעכשיו", הוא מסביר, "חוסר הידע מגביל. אבל זה פותח את הראש וגורם לך להיות מוכן לכל תרחיש".

"למדתי מכל מפקד ומפקד שהיה לי. ראיתי את ההתנהלות וההובלה, ומכל אחד לקחתי את מה שטוב. מה שלא אהבתי - לא לקחתי", הוא מעיד, ומדגיש שהלמידה לא נגמרת לעולם: "היום האנשים שאני שואב מהם השראה הם המפק"צים והלוחמים. הרעיונות הכי טובים באים מהם. הראש הצעיר והרענן מביא את הפתרונות היצירתיים".

הרבה מהמפקדים בצבא מספרים שהם חלמו על הובלה מגיל צעיר. במקרה של רס"ל יעקובי, זה לא היה המצב. "לפני הגיוס לא חשבתי שאהיה מפקד, אבל זה הלך והתגבר במיוחד בצבא. נהניתי מהעשייה, וההסתכלות על המפקדים חיזקה אצלי את ההבנה שאני גם יכול לעשות את זה".

"אני מאמין שלפני שאנחנו חיילים ומפקדים, אנחנו קודם כל בני אדם. אני מסתכל על כל אחד ואחד מהלוחמים כאחים קטנים שלי ודואג להם", הוא מסיים עם המוטו שמוביל אותו. "ההצלחה או הכישלון בתפקיד היא רק בזכות החבר'ה שמתחתיך, הלוחמים והמפקדים. אני מקשיב לפידבקים שלהם כי אני בטוח שתמיד יהיה לי מה ללמוד מהם".

רס"ן אריאל ארליך, מ"פ טנקים גדוד 74 חטיבה 188, פלוגת חרב

לפני כשלושה חודשים, לוחמי גדוד 74 הגיעו לתפוס קו בגזרת עזה. מאז, הם לא נחים לרגע. "במהלך חודש אוגוסט, תקפנו מעל 17 פעמים ברצועה. מדובר באירוע מתמשך וארוך", מספר רס"ן אריאל ארליך, מ"פ חרב בגדוד 74. 

"התקיפה הראשונה הייתה ייחודית וזכורה לנו היטב, כי באותו רגע הייעוד שלשמו הגענו לכאן התממש. היא העניקה משמעות אמיתית וממשית להגנה על מדינת ישראל, והוכיחה שצה"ל לא יושב בחיבוק ידיים כשפוגעים באזרחי המדינה", הוא משתף. 

רס"ן ארליך נזכר באחד מערבי השבת מהתקופה האינטנסיבית - "כתגובה ישירה ומיידית לירי לעבר שדרות, הוקפצנו בשישי בערב, ממש תוך כדי סעודת שבת. יש חשיבות עצומה למפקדים, שמעבר להובלה הפיזית, גם נמצאים שם כדי לחבר את הלוחמים למטרה - למה חשוב לעשות את מה שאנחנו עושים דווקא בערב שבת, וכמה משמעות יש לכך". 

לצד זאת, הוא מסייג את הדברים ומעיד שלפעמים זה לא לגמרי אפשרי: "לא תמיד אפשר לחשוף בפני הלוחמים את כל התמונה, מטעמים ביטחוניים. מי שמוביל מחובר יותר לעומק ולמידע על הפעילות שמבצעים".

רס"ן ארליך מתייחס לאחריות הגדולה שמוטלת על כתפיהם של העומדים בראש: "בפעילות מבצעית, לכל החיילים יש תפקיד, אבל כשאני מוביל, אני אחראי, מא' ועד ת' - מהרגע שהלוחם יוצא מהחדר שלו עד שהוא חוזר אליו. אני מרגיש את האחריות הזו במיוחד רגע לפני הירי, כשאני נותן פקודת אש". 

מעבר לאתגרי הגזרה, המפקדים והלוחמים מתחזקים שגרה יומיומית חשובה לא פחות. "כל בוקר אנחנו מטפלים בטנקים. זה מאתגר וסיזיפי לבצע את הרוטינה, ויחד עם זאת לשמור על דריכות, אבל אנחנו עומדים בזה יפה בזכות הלוחמים", הוא מעיד. "גם ביום יום - אנחנו מכירים ולומדים את המטרות ומתאמנים עליהן, כדי שברגע שנקבל אישור לתקוף זה יהיה מהיר ואפקטיבי".

הדינמיות בגזרה, מה שמכונה "מאפס למאה", ביחד עם תקופת הקורונה - מתבטאת גם כאן: "כל יום שונה מקודמו. גם מול האויב וגם מול אתגרים מבחוץ, כמו הקורונה. כמפקד אני צריך למצוא פתרונות יצירתיים. הדרך הכי טובה היא להתייעץ עם האנשים שלך, הרבה מהתשובות אני מוצא אצלם". 

במבצע "צוק איתן" שירת רס"ן ארליך כמ"מ טנקים. הוא מציין זאת לא בכדי, ומיד מספר על אחת החוויות שגרמו לו להבין שהוא רוצה להמשיך לעמוד בראש כוח: "כשיצאנו לרענון באזור כיסופים, תושבים פתחו שולחן עם אוכל לחיילים, וראיתי את ההערכה ואת הכרת הטובה בעיניים שלהם. הם מה שחיזק ומחזק את המוטיבציה לשמור פה על השקט. שש שנים אחרי, חזרתי בתור מ"פ באותו גדוד ולאותו מוצב, בשבילי זו סגירת מעגל".

"אני מאמין שכל אחד נולד עם יכולת להוביל. אם מפתחים, מאתגרים ומבקרים אותו אז הוא יוכל להתקדם", אומר המ"פ בקול בטוח, ומשתף מהחוויה האישית שלו: "כשהגעתי לצבא, המפקדים זיהו בי פוטנציאל וקיבלתי מהם חניכה ותמיכה לאורך הדרך. היו רגעים טובים והיו פחות - אבל למדתי מכל דבר".

כשנשאל על הדרך שלו להצלחה, רס"ן ארליך לא מכביר במילים: "התמדה זה אחד הדברים הכי חשובים בצבא. הרבה פעמים רוצים הכול כאן ועכשיו, אבל צריך להתמיד ולעבוד קשה לאורך זמן בשביל להגיע רחוק".