סיפוריהם של הצנחן, המ"מ והמדא"ג שהצליחו לגרש את החושך

טוראי משה זאודו - על מדים נגד כל הסיכויים

בגיל 12 הפסיק ללכת לבית הספר, בגיל 13 התמכר לסמים ולאלכוהול, ובגיל 15  - נעצר בפעם הראשונה בחייו על סחר. עתידו של טוראי משה זאודו כמעט כתב את עצמו, אבל הוא החליט לעשות שינוי. בעזרת מדריך שתמך בו, הוא החל תהליך גמילה, העז לחלום על גיוס לצה"ל - ובסוף עבר גיבוש צנחנים.

הוריו של משה התגרשו כשהיה בן 3, ומאז, כך הוא מספר לי, הוא לא בקשר עם אביו. המצב הכלכלי הרעוע רק הוסיף לקושי - ובשלב מסוים הוא התחיל להבריז מבית הספר.

בשלב הזה, המשפחה שלו כבר הייתה מוכרת לרווחה, ומשה נשלח לפנימייה: "הרגשתי שלקחו ממני את כל מה שאני מכיר ושמו אותי במקום סגור, אז ניסיתי לברוח מהמציאות ולחפש ריגושים. התלמידים הכירו לי את האסקפיזם שלהם - סמים ואלכוהול - ובגיל 13 כבר התחלתי להשתמש".

עם הזמן הוא גם התחיל לסחור בסמים ולהרוויח מזה כסף. "ידעתי שזה רע, אבל כל שאר הילדים גם היו מעשנים, ולא הכרתי מציאות אחרת", הוא מסביר. אחרי כמה חודשים הוא נתפס, וכשהגיע לבית המשפט אחד המדריכים בפנימייה הגיע לתמוך בו, ושכנע את השופטת לתת לו עוד הזדמנות - ולשלוח אותו למרכז גמילה.

"במרכז הבנתי על עצמי דברים שלא ידעתי, גיליתי מה גורם לי לפעול בדרכים מסוימות, והכרתי בזה שיש לי בעיה - דיברתי עליה עם אנשים וחברים, כדי שאצליח להבין אותה לעומק, ובסוף גם לפתור אותה", הוא משחזר.

לאחר מספר חודשי שיקום, משה חזר למסגרת הלימודית הרגילה, יחד עם הקבוצה שעזב לפני שהתדרדר לסמים, ואת כיתה י"ב סיים עם בגרות מלאה, כמו כולם. 

"השינוי שעשיתי בשנים האלה היה כמעט בלתי נתפס בעיניי - ביום שהמשטרה עצרה אותי הרגשתי שאני לבד ושכל העולם נגדי. רציתי רק לבכות ולהשתגע, לא היה לי כלום, ואחרי שקיבלתי את תעודת הבגרות, הסתכלתי אחורה ולא האמנתי שפעם הייתי במקום כל כך רע", הוא משתף בהתרגשות ניכרת. 

המדריך של משה במוסד הגמילה תמיד האמין שיצליח להתגייס לצה"ל והקנה לו ערכים צבאיים - משה רצה ללכת בעקבותיו, לבנות לעצמו דרך חדשה, לצאת מאזור הנוחות ולתרום את חלקו למדינה. 

בגלל התיק על הסחר בסמים הוא קיבל פטור - אבל התעקש ללכת למכינה קדם צבאית, אותה סיים בהצטיינות, ולאחר מכן עבד ונלחם כדי להתקדם בחיים שלו. הוא לא ידע אם יגייסו אותו - אבל אחרי חצי שנה של עבודה קשה, הוא הגיע לבסיס חוות השומר.

לאחר מספר חודשים שם, משה עבר למחלקת הקרביים: "אני מאמין בחשיבות של התרומה למדינה, ורציתי לעצב את עצמי ואת העתיד שלי. בחווה נתנו לי הזדמנות שנייה ואמרו לי שמאמינים בי, שעברתי כל כך הרבה ואני רק צריך להתמיד, לרצות להישאר ולהאמין במטרה שלי". 

"היום, אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה. הייתי צריך להגיד לעצמי כל הזמן: 'תתקדם, הדרך שאתה עושה היא נכונה, ואל תתחרט על שום דבר - אתה נמצא במקום שאתה רוצה להיות בו'", הוא ממשיך. 

הוא מעולם לא דמיין שיגיע לצנחנים, ועם זאת, הוא יודע שזו רק תחילת הדרך - משה חולם להיות מ"כ, ואפילו מ"מ: "אני רוצה להשפיע על מישהו, לא משנה כמה זמן זה ייקח. להראות לאנשים שאפשר לעבור שינוי, להציב לעצמך מטרה ולהגיע רחוק ממה שדמיינת. אין דבר שיספק אותי יותר מלדעת שהצלחתי לעזור למישהו להשתנות לטובה".

סגן בעז בן דוד - הקצין שנתן את הכול בשביל המדינה, פעמיים 

מהרגע שבו נפצע סגן בעז בן דוד במהלך תרגיל, שבועיים לפני שסיים את ההשלמה החילית, הוא ידע שיחזור לשריון - אבל לא דמיין לעצמו שהשיקום יהיה כל-כך ארוך. הוא לא ויתר לעצמו, שב לשרת בצבא - והגשים את חלומו לפקד על חיילים.

בעז למד בישיבה במשך שנתיים. הוא ראה את חבריו מתמיינים לימי סיירות ולטיס, והתלבט לאן להתגייס בעצמו. הוא התעניין בשריון ודיבר עם חיילים שמשרתים שם: "אמרו לי שלא משנה כמה התעסקות יש שם עם מכונה - בסוף המהות היא בני אדם".

הוא התגייס לחטיבה 188 בשנת 2017, ועשה טירונות בתור טען קשר. משם המשיך לתפקיד צמ"פ (צוות מחלקה פלוגה - האימון המתקדם של שריון), ולאחר מכן התקדם לקמ"ט (קורס מפקדי טנקים), שבסופו יצא לבה"ד 1.

בשבועיים האחרונים לקק"ש (קורס קציני שריון), אחרי שנה וחצי של קורסים ורגע לפני שהוא עומד להתחיל את תפקידו החדש, ערכו למחלקה של בעז הקפצה לתרגולת פינוי פצועים - בה הוא נתקע בחוליית זחל במשטח וריסק את הקרסול.

"הרגעים האלה ממש צרובים לי בזיכרון. אני מפונה לבית החולים והרופאים מתחילים בתהליך של החזרת הרגל למקום. הייתי בכאבים נוראיים, אבל אני זוכר שחשבתי שיהיה בסדר, ושעוד שנייה אני כבר אתחיל את התפקיד הראשון שלי", הוא נזכר. 

לאחר שקיבעו את רגלו וחבשו אותה בגבס, הוא היה צריך לקבל החלטה - לסיים את הקורס או לסיים את השירות. שבוע אחרי הפציעה, בעז קיבל את דרגות הקצונה להן ייחל, בטקס שנערך בביתו יחד עם משפחתו, חבריו ומפקדו. "בטקס הקראתי מכתב שסבא שלי, ניצול שואה, כתב לאבא שלי כשהוא היה לוחם בגבעתי, וזה היה רגע מאוד משמעותי עבורי", הוא משתף.

שבועיים לאחר מכן, בעז עבר את הניתוח הראשון שלו, שכלל ברגים ופלטינות. "מהרגע הזה הבנתי שהמצב יותר רציני ממה שחשבתי, ושלא אחזור בעוד חודש לתפקיד שלי", הוא מתאר התחלה של תקופת שיקום אינטנסיבית שנמשכה כמעט שבעה חודשים.

הוא חוזר לתהליך ההחלמה, וכאילו נפעם מחדש מהדרך שעבר: "בהתחלה, כשהורידו לי את הגבס, לא הייתי מסוגל להזיז את הרגל בכלל - זה היה מפחיד. היה מדהים לראות את תהליך השיקום שעברתי מאותה נקודה שבה אני בקושי מצליח להזיז את האצבעות של הרגל, עד לרגע חצי שנה אחרי, כשאני הולך בלי קביים".

באוגוסט בעז חזר לצבא, והתגייס שוב עם פרופיל 30 - אבל הצליח להעלות פרופיל ולהשתבץ בצמ"פ בתור מ"מ באימון המתקדם של הטירונים בשריון. למרות מגפת הקורונה, המרחק מהבית והכאבים, שעוד לא עזבו, הוא לא נתן לשום דבר לפגוע במסירותו לתפקיד - מבחינתו, הוא זכה להגשים חלום. 

הצבא הוא לא מקום פשוט, מסביר לי בעז, והדבר הנוח היה להישאר בבית - אבל בסופו של דבר, הוא לא רצה לסיים את השירות במקום שבו רק קיבל - ולא נתן בחזרה: "הזכרתי לעצמי שהתגייסתי כדי להיות לוחם, וזה מה שהחזיר אותי לשם. האם זה היה קל? ממש לא. אבל זה היה הדבר הנכון".

הוא דואג להסביר לי שבסופו של דבר, הקושי הוא אתגר טוב שמחשל ומפתח, ועזר לו לסיים את השירות בסגירת מעגל: "כל מה שקרה היה מדויק ונכון. אני נזכר באנשים שליוו אותי לאורך כל הדרך - עם כמה שזה אתגר אותם, הם תמיד היו שם בשבילי. לא באמת משנה איפה אתה נמצא ואיפה אתה משרת - מה שחשוב הוא האנשים שאיתך והמשמעות של התפקיד".  

סמל שי מעתוק - מנער עם תיקים פליליים למפקד של 200 חיילים

"רציתי להיות שם בשביל החיילים שלי, כמו שהיו שם בשבילי", אומר לי סמל שי מעתוק בתחילת השיחה שלנו. היום הוא מדא"ג בקורס מ"כים, אבל בילדותו, ממש לא חשב שבכלל ישרת בצבא. 

כשהיה בן 7 אביו נפטר, והשאיר אותו ואת אמו לבד עם המון חובות. היא התגיירה, והמשפחה המוסלמית שלה ניתקה איתם קשר - היא נשארה איתו לבד מול כל העולם, מפרנסת יחידה עם ילד קטן.

בגלל שלא היו לו אחים, שי חיפש לעצמו "סביבה תומכת" - הוא חשב שאם יסתובב עם ילדים גדולים ממנו, הוא לא יצטרך "הגנה" כלשהי של אחים בוגרים. "כשילד בן 13 מסתובב עם נערים בני 17, מן הסתם זה לא יי גמר בטוב. בכיתה ה' התחלתי לעשן ובכיתה ו' כבר שתיתי", הוא מעיד, "לא הכרתי משהו אחר, וככל שהתבגרתי הייתי עושה דברים שאני לא אמור לעשות ורואה דברים שאני לא אמור לראות".

מהר מאוד המצב של שי התדרדר, וכשהיה בן 14.5 כבר נפתח התיק הפלילי הראשון שלו והוא הורחק מבית הספר. "הדבר שהכי צרוב לי בזיכרון זה אני יושב בבית משפט עם אזיקים, ואומרים לי שאני מסוכן לציבור - ואמא שלי יושבת מולי ולא יודעת מאיפה זה נפל עליה, היא לא הייתה מודעת למה שעשיתי מחוץ לבית", שי נזכר. 

"חשבתי שבגלל שנולדתי למקום לא טוב, ככה כל החיים שלי יהיו. ידעתי שזה לא באמת אני, אלא רק ההשפעה של הסביבה שלי, אבל לא יכולתי ללכת נגד הזרם", הוא מודה.

שי נאלץ לעבור לכיתת חינוך טיפולי, בבית ספר שמורכב מאוכלוסיית נוער בסיכון ופסיכולוגים, ותוך כדי גם עבד כדי לפרנס את אמו. "הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים אני חייב להשתנות. היו חיילים שהגיעו לבית הספר שלי והסבירו לנו על השירות שלהם, וזה פתח לי את העיניים - ידעתי שזו ההזדמנות שלי, אבל אף צבא לא היה מקבל אותי כמו שהייתי אז", הוא מסביר. 

שי החליט שהוא רוצה להתגייס לקרבי, אך בגלל כל התיקים הפליליים שצבר, הוא נשלח לקב"ן ושובץ בחוות השומר: "זה היה אחרי שכבר עברתי סוג של שינוי - עוד לא הייתי במקום שאני נמצא בו עכשיו, אבל כשקיבלתי את השיבוץ חשבתי שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני מחפש לעצמי". 

הוא לא היה מעוניין להיות בחווה, ולכן המשיך לעבוד וסירב להגיע לשני מועדי הגיוס שנקבעו לו. בסופו של דבר הסביבה התומכת, ובמיוחד אמא שלו, הצליחו לשכנע אותו להתגייס.

"החלטתי לתת לזה הזדמנות, והגעתי למקום שבו כולם שווים ומתחילים באותה נקודת פתיחה - לא משנה מה עשית ומי היית לפני כן. חשבתי שאגיע למקום רע מבחינת האנשים והסביבה, אבל גיליתי שגם הם באו כדי להשתנות ולהוכיח שהם כבר לא מי שהיו פעם" הוא מספר, "המפקדים שלי נלחמו עליי ורצו שאצליח יותר מכל אחד שפגשתי בחיי, והבנתי שאני יכול להוכיח את עצמי באמת - החלטתי שאעשה הכול כדי לצאת לפיקוד".

שי עבר ועדות עם כל סגל הפיקוד שלו, ולאחר מכן היה בטירונות של מחלקת קרביים. משם המשיך לקורס פיקוד במג"ל, והגיע לחטיבת כפיר, בה שירת כמ"כ נהגי בט"ש: "בסך הכול היו כ-200 חיילים שעברו תחתיי. הייתי משמעותי בשבילם ועד היום אנחנו בקשר - היה לי חשוב לפקד עליהם, כי רציתי להיות שם בשבילם כמו שהיו בשבילי".

בסוף התהליך, שי גם הצליח לרדת 25 קילו ולצאת לקורס, שבסופו שובץ כמדא"ג בבית הספר לפיקוד, במגמת הכשרות של קורס מ"כים. 

"אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה כשהתגייסתי", הוא אומר בהחלטיות, "הייתה סביבה שרצתה לתמוך בי, אבל לא ראיתי את זה. יש משהו מבייש במקום שהייתי בו, והעדפתי להמשיך בזה במקום לבקש עזרה", הוא מסכם, "אל תתביישו לבקש עזרה - מישהו תמיד ירצה לתת לכם יד, ואני מבטיח שזה רק יהיה לטובתכם".