איך הגיע התה הבריטי אל תוך הטנק הצה"לי?

בבוקר ה-13 ביוני, שבוע בלבד אחרי שכוחות בעלות הברית נחתו על חופי צרפת, התקדמו כוחות הקרקע הבריטיים ובראשם השריון, לכיוון העיר הצרפתית קן (Caen), אז בירת חבל נורמנדי. יום לפני כן החלו הכוחות לנוע לכיוון העיר, נקודה אסטרטגית מאוד, בפקודת הגנרל מונטגומרי שזיהה הזדמנות להתקדמות.

בתחילה איבדו הבריטים כמה טנקים בקרבות מול שריון גרמני, אולם באותו הבוקר נדמה היה שהכל עובר חלק, והבריגדה ה-22 של הדיוויזיה המשוריינת השביעית הצליחה להתקדם כברת דרך מבלי להבחין בכוחות אויב בדרכה. בשעה שמונה וחצי בבוקר ולאחר שכבר עברו קרוב ל-10 קילומטרים, עצרו הכוחות בצומת דרכים לשתות תה של בוקר ולטפל בכלים שלהם.

הפסקת תה, או "ברו-אפ" (brew up) כמו שקראו לה בעגה הצבאית, הייתה מסורת חשובה מאוד בצבא הבריטי, בהתאם למנהגים האנגליים שהביאו מבית. נפוליאון בונפרטה קבע בזמנו ש"הצבא צועד על קיבתו"; בצבא הבריטי נכון היה הדבר גם לגבי תה. בלי כוס תה ראויה לשמה קשה היה להמשיך בלחימה, ומפקדי הכוחות בנורמנדי ידעו זאת, ולכן אפשרו לחייליהם לעצור לכוס תה זריזה באותו בוקר.

לימים סיפרו החיילים הבריטיים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה כי התה הפך להיות "כמו סם עבורם" וכי "בלעדיו לא היו מנצחים במלחמה". באותה תקופה נהגו חיילי הצבא הבריטי להרתיח תה (וגם לבשל) במתקן שקיבל את הכינוי "בנגאזי בֶּרנר" – כלי מתכת מאולתר, לרוב מיכל דלק, מלא עד חציו בחול ספוג בבנזין. על גבי המיכל היו מציבים כלי נוסף ובו היו מבשלים או מרתיחים מים.

לפי עדויות של חיילים בריטיים במלחמה, גדוד בריטי יכול היה לשרוף מעל 450 ליטר בנזין ביום רק בעצירות תה. למרות ששיטה זו הייתה יעילה ביותר לבישול, היו לה שני חסרונות מרכזיים: כדי להדליק את הבנגאזי ברנר היה על צוותי הטנקים לעזוב את בטחון הכלי המשוריין שלהם ולצאת החוצה, חשופים לאש אויב; ולצד זאת, הדלק הבוער העלה עשן סמיך שיכול היה לסמן לכוחות האויב את מיקומם.

מסיבת התה של נורמנדי

באותו בוקר, כאמור, לא נראו כוחות אויב בסביבה. צוותי המשוריינים של הצבא הבריטי פרקו באזור העיירה וִילֶר-בּוקַז', בסימון דרך שכונה "נקודה 213", והחלו בהכנות לקראת הפסקת התה. בעודם מדליקים את הבנגאזי ברנר הם לא הבחינו כי כוח טנקים של גרמניה הנאצית הכין להם מלכודת ומחכה לרגע הנכון לתקוף.

על הכוח פיקד טנק "טיגר" גרמני בראשות קצין הוואפן-SS מיכאל ויטמן, "הברון השחור", אחד מקציני השריון המעוטרים ביותר בגרמניה הנאצית. בעוד הבריטים, שלא חשדו בדבר, הרתיחו תה והכינו את עצמם לקראת היום, הגרמנים תקפו במפתיע. התוצאות היו הרות-אסון עבור הבריטים, שנתפסו עם המכנסיים למטה – חלקם גם מילולית.

הכוח הנאצי בפיקודו של ויטמן הצליח להשמיד בתוך רבע שעה מעל ל-20 טנקים, כלי רכב ומשוריינים בריטיים, באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה. ויטמן קיבל עיטור מלחמה נאצי גבוה בעקבות קרב זה, ובעצמו נהרג חודשיים לאחר מכן בקרב שריון מול כוחות קנדיים.

במחקר שנערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, גילו הבריטים כי מעל לשליש מהנופלים בקרב כוחות השריון – נהרגו כשהם מחוץ לטנקים שלהם, בדיוק כפי שקרה בקרב וילר-בוקז'. אחת הסיבות לעזיבת הטנק הייתה הצורך לבשל ולהרתיח מים, מה שניתן היה לעשות רק מחוץ לטנק – שכן העשן יכול היה לגרום לחנק.

עקב כך, החליטו הבריטים לשלב בדור החדש של הטנקים שלהם – טנקי הצנטוריון – מערכת שתיתן פתרון לבעיה זו. כל טנק צנטוריון צויד במכל חימום והרתחה ייעודי (B.V. –boiling vessel) שהותקן בתוך הטנק.

מדובר היה במעין סיר חשמלי גדול מחובר לשקע, ובו ניתן היה להרתיח מים לתה, לחמם מזון ולבשל. מיכל ההרתחה חובר למנוע משני בטנק אליו חובר גנרטור, כדי שאפשר יהיה לכבות את המנוע הראשי של הטנק ועדיין לבשל או להרתיח תה. לשם חוברו גם הרדיו-קשר ומערכות נשק שונות. מאז ועד היום, גם בדגמים המתקדמים יותר של הטנקים הבריטיים, מותקנת מערכת לבישול תה בתוך הטנק.

הצנטוריונים עושים עלייה

בשנת 1959 רכש צה"ל טנקי צנטוריון מבריטניה, כחלק מניסיון התייעלות ושינוי גישה בחיל-השריון לאחר מלחמת סיני. כנהוג בצה"ל, קיבלו הצנטוריונים שם עברי: "שוט". השם נלקח מתוך ספר נחום – "קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה" (פרק ג', פסוק ב'). הדגמים הראשונים של הטנק כונו "שוט מטאור" ומאות מהם לקחו חלק עיקרי במלחמת ששת הימים, בה גם נלקחו שלל טנקי צנטוריון ירדנים. יחד עם הטנקים הגיעו גם השקעים החשמליים שהותקנו בהם למיכלי ההרתחה, ובחלקם עדיין היו המיכלים המקוריים עצמם. השריונרים הישראליים מעידים כי מלבד הרתחת תה השתמשו במיכלי החימום למגוון מטרות, כמו מים חמים לגילוח של בוקר ושטיפת פנים, והכנת כוסות קפה רבות מספור. המים החמים עזרו גם לחיילי צה"ל להתחמם בחזית ובמארבים שונים. בשנים שלאחר קליטת הצנטוריון רבים מהטנקים צוידו במכשיר "משלים" – פרימוס, כירת גז ניידת עליה אפשר היה לבשל.

סביב מלחמת ששת הימים גילתה חברת התה "ויסוצקי" שבטנקי הצנטוריון-שוט הבריטיים מותקן כלי ייעודי להרתחת תה, והחליטה לעשות מהלך שיווקי סביב זה. כמו חברות רבות אחרות במהלך תקופת ההמתנה ובעת המלחמה עצמה, פרסמה ויסוצקי מודעות תמיכה בצה"ל תוך שהיא מקדמת את מוצריה. אם כיום משווק התה בתור משקה בריאות, לעתים נטול קפאין, מוצר בוטיק וכן הלאה – ב-1967 התה הוצג בתור משקה מעורר וחריף.

ארבע מודעות שונות שכוללות תה וטנקים פרסמה החברה, תוך שהיא משתמשת באחד המותגים החזקים באותה תקופה – צה"ל. ניתן לראות שהמודעה הראשונה פורסמה ב-4 ביוני, ערב לפני התחלת הלחימה, ובה פנתה החברה לעומדים על המשמר, מטעם הנמצאים בעורף.

הכרזות הבאות כבר מברכות את צה"ל וחיל-השריון על ניצחונם הגדול במלחמה, ואף עושות שימוש במשחק המילים "שריין לך זמן לכוס תה מצוין". הפרסומות נועדו גם להפוך את התה לפופולרי יותר בקרב קהל צעיר.

מחליפים מנוע: הסוף לשקעי החשמל בטנקי הצנטוריון הישראלים

לאחר כמה וכמה שנות שירות בצה"ל, עלה הצורך להתאים את טנקי השוט-מטאור לתנאי השימוש בסביבה הארצישראלית. במקור נבנו הטנקים עם מנוע מתוצרת חברת רולס-רויס האנגלית, אולם הטכנולוגיה נחשבה מיושנת ובצה"ל חיפשו חלופה, שעם התקנתה תוכל גם לפתור בעיות נוספות בהן נתקלו השריונרים הישראלים בטנקי הצנטוריון.

בשנת 1970 הוצג הדור החדש של טנקי השוט – "שוט קל", בעלי מנוע אמריקאי מתוצרת חברת טלדיין קונטיננטל (המילה "קל" נבחרה בתור קיצור ל"קונטיננטל").

עם שינוי המנוע, שהצריך הרכבה מחדש של חלקים רבים בטנק, הוסר גם השקע החשמלי שהתקינו הבריטים, ויחד איתו – מיכל ההרתחה המיתולוגי לתה. שריונרים רבים מאותה התקופה מספרים גם שלצד מיכל ההרתחה, היה מקובל לקלות צנימים וטוסטים וגם לשפות סירים על האגזוז של הטנק, שהתחמם מאוד. עם שדרוג הטנקים הוחלף גם צינור הפליטה בטנק ובמקומו הושם מסנן אחר.

מקצה השיפורים שערך צה"ל לטנקי הצנטוריון הוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים, בה הצליחו כוחות השריון הישראליים להתמודד עם כוחות סוריים עדיפים עליהם בהרבה. לאורך השנים המשיכו הטנקים לעבור שינויים, וצה"ל הציג את טנקי השוט קל סימן ב', ג' ואף ד'.

שוט קל סימן ד' השתתף גם בלחימה בלבנון בשנת 1982, ובתחילת שנות ה-90 יצא הטנק משירות סדיר. שנים ספורות לאחר מכן הוצא הטנק גם משירות ביחידות המילואים. עם זאת, כדרכם של דברים בצה"ל, טנקי הצנטוריון עודם בשימוש ושירות בצבא – פורץ המכשולים של חיל ההנדסה הקרבית (פומ"ה) הוא למעשה טנק צנטוריון-שוט שעבר הסבה, וכן נושאי גייסות משוריינים שונים (נגמ"שים) בהם משתמשות יחידות השדה הם טנקי שוט שהסירו מהם את הצריח ומיגנו אותם בכבדות.