הקרב המכריע לכיבוש החרמון - נחשף לראשונה בקולות קשר

עריכת וידאו: רועי גנון אפטר: אייל כהן צילום: יובל טל

מאות דפי הפרוטוקולים, שמותרים היום לפרסום, שופכים אור על פרטים חדשים מהמבצע לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. קולות הקשר ברשת החטיבתית שתומללו במכתבה ישנה, מעלים מתוכם ניסיון עיקש לנצח בקרב יוצא דופן - בארבע גבעות במקביל. זאת בזמן שעל המערכה שגבתה את חייהם של 75 נופלים, מרחפת עננה גדולה שדוחקת בלוחמים: "העבירו את החרמון לשטח ישראל, בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקף".

במספרי קשר כמעט אנונימיים, מכותבים בזה אחר זה המפקדים. בפקודות קצרות הם מזיזים מאות לוחמים וצוותי פינוי ומנחים ארטילריה שתכה באויב בחזית. בסמוך לשעה 01:00, כך מתואר, מתחיל מרשם הקרב, שנפתח עם היתקלות ראשונה ועלומה על גבעה "16" - המרכזית והמסוכנת מכולן. 

בשעות שלאחר מכן, קורה דבר מוזר - מוקדי הקרב האחרים מדווחים באופן שוטף על המתרחש, ודווקא מהגבעה ההיא, שעל גורלה נלחמים חיילי פלוגה ג', "הבעייתית של הגדוד", כמעט ולא נותר אף תיעוד. מדי פעם מבקשים הלוחמים תגבורת וכן כוח שיעזור לפנות את הנפגעים. אך מהלך הקרב המלא נותר לוט בערפל, עד היום.

קולות מרשת הקשר הגדודית, שהגיעו לידי המערכת, נחשפים בפעם הראשונה - ופותחים צוהר למה שהתחולל באמת באותו ליל 22 באוקטובר 1973 - כיצד החזיקו מעמד בקרב צליפות ממרחק של 10 מטרים ללא מחסה, במטר של ארטילריה ובשורת היתקלויות פנים אל פנים. איך באישון לילה עלו על ההר 65 לוחמי פלוגה ג' - ועם שחר ירדו רק 19.

"התושבים בטבריה יושבים לפנות בוקר מחוץ לבתים וצופים במבט קפוא במשוריינים של הצבא עוברים בכביש הראשי"

בסתיו 1973, איגרת נשלחה בדואר לכל לוחמי החטיבה החומה מהקמתה ועד אותו יום, והזמינה את כולם להשתתף באירוע חד פעמי: "כנס גולני" הגדול, שעתיד היה להיערך "בפארק הירקון (מול מגרשי התערוכה)", ב-9 באוקטובר - הוא מה שצריך כדי לתדלק את מצב הרוח של פלוגה ג' בגדוד 51, שבדיוק חתמו קו בעיר עזה.

לוח הזמנים כבר היה מוכן לפרטים: הם יסיימו את הפטרולים בלילה לפני ערב יום הכיפורים, יעמיסו את שקי השינה והקיטבגים למשאיות, משם בזריזות לסידור במכולות, פרידה מהפלוגה וריצה לתחנות האוטובוס - הפעם הבאה שייתראו תהיה ב"מפגש הרעים" בכנס, כמעט שבוע אחרי.

כשאווירת ערב המלחמה נמצאת מחוץ לתחום, ההודעה על העיכוב ביציאה לכיפור הרגיזה במיוחד את דוד צרפתי, שהיה תמונת המראה הטובה ביותר לפלוגה ג'. "אהבתי בעיקר את החופש שלי", הוא מעיד על עצמו, כשבאותו היום סיים ריתוק של 30 יום בעקבות שבירת שמירה, ורק רצה להספיק את האוטובוס הביתה.

"נצטרך לחכות עוד שעה לפני שנקבל אישור יציאה", אמרו לחברי הפלוגה הלחוצים. מחוגי השעון עברו מ-10 ל-11, ומ-11 ל-12, עד שהגיעה הפקודה להיכנס לכוננות - ואת הציוד שהחזירו בשעה 9 בבוקר למחסנים, הם נאלצו להעמיס שוב על גבם. 

"אבל על כנס גולני לא ויתרנו", מזכיר מוטי סולימני, בן מחזור של צרפתי, "חשבנו לעצמנו - בסדר, שעה שעתיים, תסתיים הכוננות, אולי איזה תרגיל פתע קטן ונחזור בזמן לחג. אבל לדבר כזה - אף אחד מאיתנו לא התכונן".

מוטי סולימני, 1973

כשנפתחה המלחמה, צרפתי וסולימני כבר היו על ההסעה של גדוד 51 בדרך לצפון. אחרי שהתניעו את הזחל"מים סמוך לראש פינה - ירדה המשימה הראשונה: פלוגה א', ב' ו-ד' יעלו לכבוש את החרמון, ופלוגה ג' תיסע לעזור לשריונרים שבולמים את ההתקפה הסורית ב"נפח" (הבסיס המרכזי של הגולן). 

"הרגשנו שלא מעריכים אותנו מספיק. היינו עם מ"פ חדש ולא מוכר ונחשבנו כחבר'ה הבעייתיים של הגדוד", משתף אחד מהם. אבל תחושת הקנאה ששררה בפלוגה, החזיקה לזמן קצר כשמיד עם העליה לנ"צ הראשון - התגלתה עוצמת המערכה. "כבר מרחוק אתה מתחיל לראות מה הולך בצפון ואתה לא מאמין: אש, פיצוצים. התושבים בטבריה יושבים לפנות בוקר מחוץ לבתים וצופים במבט קפוא במשוריינים של הצבא עוברים בכביש הראשי", סיפר סולימני. 

"ביום השני למלחמה, האויב שלט כמעט על כל רמת הגולן. אנחנו ב-5 הק"מ האחרונים לפני העלייה ושם נגלה מחזה שאני לא יכול לשכוח עד היום", סולימני חוזר אחורה למראה עשרות הטנקים השרופים שקלט בעיניו. שאריות של קרב עקוב מדם קיבל את פניהם. 

"כבר שם הייתה תחושה שאת המלאכה הזו צריך לסיים"

כשהרצון של הפלוגה, בפיקודו של סרן יגאל פסו ז"ל, להוכיח את עצמה גבוה מתמיד - מגיעה הזדמנות פז להפוך את המטבע: התרעה על ארבעה מסוקים עמוסים בלוחמי הקומנדו הסורי מתקבלת והמ"פ צועק לכולם להסתער. "זה היה קרב מהיר, לא מתוכנן, כל אחד רץ כמו שהוא היה באותו רגע - אני בכלל הייתי עם מעיל שהורדתי בזמן הריצה. אפילו לא הספקנו להתחיל אותו והוא כבר נגמר בהצלחה".

הקרב שכח בזריזות, הנפגעים הבודדים מהתקרית המוצלחת פונו ובתחושת ביטחון גבוהה, חוזרת הפלוגה של פסו לגדוד - עם ניצחון ראשון בשרוול שיכול לשנות את תדמיתם. "שם אנחנו מגלים לראשונה - הניסיון לכבוש את החרמון כשל, הכוחות נסוגו", מספר אלישע פרזמה, חבר פלוגה נוסף, "וכנראה שבנקודה הזו נפתח הרצון הגדול של גולני להיות אלו שכובשים את החרמון. כבר שם הייתה תחושה שאת המלאכה הזו צריך לסיים". 

אלישע פרזמה, 1973

כמה זמן מראש מתחילים לדבר על המבצע?

"שבוע לפני", משיב סולימני, "החבר'ה התחילו לדבר ביניהם על תוכניות כאלה ואחרות, היו כוחות שיצאו לבדוק את השטח בלילה כדי להבין מה הדרך הנכונה להיכנס. אבל רק ב-21, בבוקר לפני יום אחת מהפסקות האש של המלחמה, כינסו את כולנו בחורשה אחת והבנו שלא מדובר בשמועות". 

פלוגות א', ב' וד' ייכבשו את ההרים והוואדיות סביב - ואילו פלוגה ג', שהייתה לעיתים קרובות שחקן היושב על הספסל - מובילה כאן בראש. את הגבעה המרכזית, התלולה, שעתידה לספוג אש מכל הכיוונים, שהמידע עליה זעום, נותנים לפסו ולוחמיו. 

"התדריך היה קצר, הם לא ידעו להגיד לנו יותר מדי", משחזר אברהם אזוט, שבמקום חופשת שחרור הוקפץ למערכה, "ישבנו שם והמח"ט, אמיר דרורי ז"ל, אמר כמה מילים: 'אין מצב שאנחנו יורדים מההר אם החרמון לא בידינו'". בהמשך, תבע המח"ט בלשונם את הביטוי "העיניים של המדינה". (אותו אמר בריאיון בני מסס, אחד הלוחמים).

אברהם אזוט, 1973

הכינוס החטיבתי הסתיים אחר הצהריים, ושעת השי"ן בפתח. יגאל פסו חוזר ממתחם המפקדים וקורא ללוחמים. "הוא סידר את כולנו בשתי שורות ואמר - אנחנו לפני קרב קשה. אנחנו עולים כפלוגה, אבל לא נרד כפלוגה. נכבוש את ההר הזה "BY HOOK או BY CROOK", מספר הקשר הותיק שלו, מיקי דהרי. 

הפלוגה בזמן התדריך

כלל המרואיינים בכתבה, שעמדו בשורות של פסו, זוכרים במדויק את שלושת ההוראות שנתן: "לא לוקחים שבויים", זו הראשונה. "לא מפנים פצועים", זו השנייה. "לא יורדים מההר בלי לכבוש אותו", זו השלישית והאחרונה. אחר כך לחץ את ידו של כל לוחם ואיחל לו הצלחה. 

"תשמרו על עצמכם, אני צריך אתכם שלמים. נהרוג אותם 'תורכי תורכי'", פקד עליהם המ"פ. בהמשך, כשסיים להפיח בהם רוח לחימה, בחר בצעד לא שגרתי ואמר: "אם מישהו מפחד, לא מרגיש טוב, לא רוצה, לא מסוגל, לא משנה לי הסיבה, שיקום ויגיד - מבחינתי הוא משוחרר ואני לא כועס עליו". דממה נפלה. אחד הלוחמים התקדם קדימה והלך מיד לשבת ליד התיקים. השאר החלו לעלות על ההר. 

"יריתי בו צרור. ככה התחיל הקרב, וככה אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בלב העמדות של הלוחמים הסורים"

"עולים, עוצרים, עולים, עוצרים. לא ידענו איפה נפגוש את הסורים בדיוק אז בכל פעם התקדמנו קצת, שלא יוכלו להפתיע אותנו". סמוך לשעה שבע בערב, הם מתחילים לעלות עלייה תלולה, שאז עוד כונתה "שביל חמורים", אך לימים תיקרא "מעלה גולני" על שם הדרך בה הלכו.

תחילת המלחמה - יגאל פסו ז"ל, דוד צרפתי ואברהם פרץ ז"ל

ספק אם כבר אז הם הבינו את גודל המאורע שהם עומדים לקראתו. בטור ארוך וישר הם עולים, מדי פעם מחפים, לעיתים נשכבים. "אני הלכתי וכל הדרך ראיתי רק את העורף של אברהם פרץ ז"ל, החבר הטוב שלי. מדי פעם שאלתי אם הוא רואה משהו והוא השיב - עדיין לא". 

בשקט מוחלט וכשהם קרובים לפסגה - התחלקו לצוותים, והחלו לסרוק את העלייה לגבעה. אברהם אזוט, קלט בעיניו תעלה שעוררה את חשדו: "היה בה משהו מוזר, אמרתי שאסרוק ליתר ביטחון. אפילו את החברים לא עדכנתי. הכנסתי את הראש וראיתי שמיכה - ופתאום מישהו מוציא את הראש ממנה ושואל "שו אינתה?". הבנתי שזה סורי, יריתי צרור וזרקתי פנימה רימון. ככה התחיל הקרב, וככה אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בלב העמדות של הלוחמים הסורים". 

מטח של אש מסיבית נורה מכל הכיוונים והפתיע את הלוחמים. תוך רגע, השקט ששרר על ההר הוחלף במארב מתוכנן היטב של הסורים. במשך 20 הימים שחלפו מהעלייה הקודמת הם חפרו עמדות מאבנים, והתכוננו לרגע שהצבא הישראלי יגיע - ועכשיו, יריית הפתיחה היא חזקה וכואבת מתמיד.

"בהתחלה לא הבנתי מי יורה על מי, מאיפה הקליעים נורים. אתה רואה חבר'ה נופלים בזה אחר זה ולוקח זמן לעכל מה קרה להם", משחזר אחד הלוחמים. "אתה נשכב על הרצפה ורואה צרורות של קליעים זוהרים מעל הראש שלך", מוסיף צרפתי. 

"אנחנו תופסים שם קצה של מדרון ונשכבים בלי מחסה, בידיעה שמי שמרים את הראש חוטף כדור מהצלפים ששכבו 30 מטר מאיתנו. הם זורקים עלינו רימונים והם מתגלגלים. הכדורים חודרים את כל מי שמנסה להתקדם", דהרי חוזר אחורה, ולנגד עיניו נשקף הקרב כולו, "באיזשהו שלב אני חוטף רסיס לקסדה והיא נדבקת לי לראש - שמעתי צפצופים עד שהורידו לי אותה למטה". 

קרדיט: ארכיון לע"ם

כשאחד הלוחמים נפצע ברגל, אלישע נסוג אחורה כדי לטפל בו, נפגע בעצמו - והפך לאילם למשך כל הקרב: "אני חוטף משהו בשיניים - או אבן או שנגחתי ברצפה, אבל כל השיניים נפלו לי, ונתלו על העצבים. בחוץ קר מאוד אז אתה לא מסוגל לפתוח את הפה. לא צעקתי ולא עניתי עד שירדתי מההר, חשבו שאני מת".

בין העמדות, מדלג סרן פסו ז"ל, מנחה את הלוחמים שלו ומנסה להבקיע את המארב הקטלני שמדלל את הכוח שלו במהירות. כשהוא פצוע בעצמו בראש, ביד, וברגל - הוא המשיך להסתער עם הלוחמים, לאגף ולנסוך בהם אמונה עצמית - עד שנהרג ב-6 בבוקר, אחרי שניסה לאגף את אחרוני הסורים שנשארו בעמדות.

"אחרי כמה שעות בקרב המטורף הזה, אני מסתכל אחורה ורואה את המח"ט מגיע ונעמד קרוב אלי. לא חולפות כמה שניות וגם הוא חוטף צרור ונפצע", משחזר סולימני. ברשת הקשר, נשמע המח"ט, אמיר דרורי, מעביר את הפיקוד באותן שניות דרמטיות:

"המ"מ שלי נפצע, המ"פ נהרג בבוקר, המג"ד נהרג והמח"ט נפל מול העיניים שלי. נותרתי לבד, עם נשק שלי לנסות ולהגן", סולימני מבין שהוא לבד - ומחליט להמשיך להילחם. אבל כמה מטרים ממנו, הדברים נראים קצת אחרת. "נשארנו שם אולי חמישה אנשים, מול עמדות הצלפים של הסורים", מסביר צרפתי, "אני נשכבתי על הרצפה ולא הייתי מוכן לקום. ראיתי איך החברים שלי נופלים אחד אחרי השני ופחדתי מאוד". 

הוא מספר כי דקות לאחר מכן, הוא התעשת ועלה לעמדת הלחימה, שם העביר לדהרי מחסניות שיוכל לרתק את העמדות. מימינו - אלישע חסר היכולת לדבר וחברו הטוב, עודד אוהלי. מתחילת הקרב הם נלחמו כתף לצד כתף, ובכל פעם עודד זחל קדימה, ירה ונסוג בחזרה. כשאחד הקצינים נפצע - הוא זחל להצילו בשטח חשוף. שניות לאחר מכן הוא נורה וראשו נשמט. 

דוד צרפתי, 1973

"צעקתי לו שלא יעשה את זה", מודה צרפתי, "ראיתי אותו זוחל אל מותו". בשניות לאחר מכן הוא מחליט לקרוא לכולם לסגת. "לא הייתי מפקיר את החברים בשטח, אבל אם כולנו יורדים יחד - זה אפשרי ונוכל להינצל". אבל אלישע, שנלחם מטרים ספורים מימינו לא ענה, "רציתי לראות מה עם אוהלי. הוא החבר הכי טוב שלי, אין מצב שאני משאיר אותו ככה בשטח".

קרדיט: ארכיון לע"ם

הנסיגה בוטלה והלוחמים שנותרו בחיים מפלוגה ג' המשיכו להילחם. כששאלתי כל אחד מהם אם היה מוכן לרדת לבד, הם ענו בשלילה. "תבין, אני גדלתי בגליל", מסביר סולימני, "הייתי קם כל בוקר, יושב בחדר האוכל של הקיבוץ, ורואה את החרמון המושלג. אני זוכר ששכבתי שם ואמרתי לעצמי: אם אני חוזר לקיבוץ יום אחד, ואומר 'הייתי שם ונכשלתי, לא כבשתי את החרמון. איך היו מסתכלים עליי, מה היו אומרים עליי?'".

על לוחמים בגזרה אחרת, כתב ביומנו הרמטכ"ל הרביעי, משה דיין: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". ונדמה כי דהרי, צרפתי, סולימני, אלישע, אזוט ואחרים - הם הסוסים עליהם כתב. שעות הם שכבו שם על ההר אחד לצד השני, מעבירים מחסניות, מרימים את הראש רק אחרי קול רשף ויורים למקור הירי.

קרדיט: ארכיון לע"ם

"נזכרתי בטרומפלדור", מפתיע מיקי דהרי, "לא יודע מאיפה ילד בן 20 מתחיל לחשוב על המשפט 'טוב למות בעד ארצנו' - אבל אני לא האמנתי שאצא בחיים".

הבוקר עולה על הגבעה ומראה ההרוגים מטשטש את פניהם של הלוחמים האחרונים שנותרו. גם מהצד הסורי, יתברר לימים שלא נשארו מפקדים במהלך הלילה. רוב הכוחות נסוגו ושני צלפים אחרונים איישו את השוחות העליונות של הגבעה.

"היה שקט נורא על ההר, אף אחד לא ירה. כנראה שבשני הצדדים הבינו שהראשון שיורה - מסגיר את המיקום שלו וגוזר על עצמו דין כבד מאוד", מסביר צרפתי, "אז המ"פ פסו מחליט לעשות מעשה, ולוקח איתו חייל נוסף לחסל את אחרוני הסורים".

קרדיט: ארכיון לע"ם

קרב קצר היה שם, בסיומו קרס המ"פ הנערץ תחת פצעיו. בשלב זה, על ההר דממת אלחוט - סורי אחרון, כך ע"פ ההערכות, נותר על ההר וכמה גרסאות מובילות את סיפור הריגתו. "ואז התחילה ההפגזה הגדולה", מספרים כולם, "ארטילריה מהגיהנום". ככל הנראה היה זה החשש הישראלי מאור היום המתקרב והעמדות החשופות של הלוחמים - שהובילו את הפיקוד האחורי להנחות על ירי מאסיבי על מתחם השוחות בגבעה.

בסיום הקרב הם ירדו למטה, חור גדול מלווה את סיפור הירידה של כולם. פצועים ומטושטשים מהקרב, הם הגיעו לחורשת טל והתארגנו לעלייה נוספת, "לא ידענו מה יהיה, אז בדקו כמה לוחמים יכולים לעלות שוב. נשארנו 19 מסוגלים", אלישע נעצר, "מתוך 74".

סמוך לשעה 11 בבוקר הונפו שני דגלים על התרנים המאולתרים בראש ההר הגבוה, דגל המדינה, והדגל של גולני. את דיווחי הקשר המבשרים רעות, החליפו תרועות שמחה - אך את הקולות האלו, הלוחמים כבר לא שמעו. מעטות הפעמים שהם מסכימים לדבר על הקרב, חלקם פותחים את הדברים שחוו בפעם הראשונה - ואחרים לא שיתפו גם את הסביבה הקרובה להם ביותר.

בשנים שחלפו אלישע חזר לקיבוץ "דורות" בו גדל והפך לכבאי, דהרי התגייס למשטרה ושירת בזמן הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה, צרפתי הלך בעקבות החלום של המ"פ יגאל פסו ז"ל ולמד כלכלה, אזוט החיפאי חזר בתשובה וסולימני טס לצד השני של העולם וחי בטקסס. 

דוד צרפתי, אברהם אזוט, מיקי דהרי, אלישע פרזמה ומוטי סולימני, היום

רגע לפני שאנחנו יוצאים מביתו של אלישע בקיבוץ "דורות", הוא מצטט בפיו אמירה של סופר ידוע, שכתב על הקרב שנים אחריו. "לא מהקיבוץ ולא תכולי עיניים ניצחו את הקרב על החרמון", הוא צוחק ומגיב בעוקצנות, "ראית מה זה? כל כך הרבה עברנו ואף אחד לא יודע שגם קיבוצניק תכול עיניים היה שם".