"קור הרוח של חן וארז ז"ל הציל אותי. בזכותם אני פה"

ריאיון ועריכת תוכן: מייא הררי, עריכה: רועי גנון, צילום: ניתאי פרנס

ב-03.01.2022 בשעה 19:55 עלה לאוויר מסוק 885 לעוד טיסת אימונים שגרתית. קברניט הטיסה היה סא"ל ארז שחייני ז"ל, סגן מפקד בסיס רמת דוד, ולצידו ישב רס"ן חן פוגל ז"ל, סמ"ט ב' בטייסת 193. שני אנשי צוות אוויר מיומנים ומנוסים. מאחוריהם - החובל וקצין הסיור המוסק, סרן רון בירמן. 

"הכול התנהל כרגיל. השגנו את כל המטרות של הגיחה הזו", משחזר סרן בירמן.

אלא שבדרך חזרה לבסיס משהו השתבש. "טסנו מעל הים, כבר ראינו מולנו את החוף. ואז פתאום הורגש טלטול חזק לימין. משם פחות או יותר הכול התחיל. פוגל מדווח שמנוע שמאל כבה לנו, ואנחנו עוברים לנתונים של מנוע בודד. זה חירום, זו תקלה, אבל זו לא סיטואציה מאוד חריגה", הוא ממשיך.

כמה שניות לאחר מכן נדמה היה ליושבי המטוס שהמנוע חזר לעבוד, אבל מהר מאוד נדלקה נורה המתריעה על אש במנוע. כשהסתכל לאחור, הבחין סרן בירמן באור בוהק מהחלון האחורי, אך עדיין לא הבין לאיזה כיוון מתפתח האירוע. 

״בשלב הזה התפעול של שחייני ופוגל בתוך המסוק נעשה כל כך בקור רוח, הכול הרגיש בשליטה. גם בנקודה שבה כבר ראיתי את האש, לא הפנמתי עדיין למה אנחנו הולכים״, הוא משתף.

תוך שניות הם מפילים באופן מכוון את מערכות החשמל במסוק בניסיון לכבות את האש, מה ששולל מהם גם את אחת היכולות החשובות שלהם - מערכת הקשר. ״אנחנו עם קסדות שאוטמות לנו את האוזניים. אז ממצב של רעש, דיווחים, ורצף תקשורת - פתאום יש שקט. אף אחד לא שומע".

בשלב הזה מבין סרן בירמן שההתרסקות בלתי נמנעת: "אני מהדק את החגורה, נועל אותה כך שלא אוכל לזוז,אוחז בה חזק, עוצם עיניים, ונשען קדימה. וזהו. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני מתעורר בתוך אקווריום - מים מעל הראש ולא נושם".

במשך דקה ו-57 שניות, כך עולה מממצאי הדו"ח המסכם, תפעל הצוות את אירוע החירום המורכב עד לפגיעה במים. האירוע התרחש בשל כשל פנימי שהתפתח במנוע שמאל, כתוצאה מתקלה טכנית נדירה. 

לאחר הפגיעה, נאבק סרן בירמן במשך דקות כדי לצאת מהמים הקפואים: "נפלה שם איזו הבנה שאני הולך להישאר שם. אני לא הולך לצאת מהסיטואציה הזו. יש איזו השלמה ברגע הזה. אני חושב על המשפחה שלי, על מריה, ומתוך זה אני נאחז, משתחל, מוצא את עצמי בחוץ ולוקח נשימה עמוקה".

הוא עולה מעל פני המים וצועק בניסיון למצוא את שחייני ופוגל, שבשלב הזה הוא בטוח שהם כבר יצאו. מהר מאוד הוא מבין שהשניים עוד בתוך המסוק. הוא צולל, כל פעם לשניות אחדות עד שנגמר לו האוויר, ולא מצליח לפתוח את דלתות המסוק. 

"אני מבין שאם אני אמשיך, ואצלול שוב להביא אותם, יכול להיות שגם אני לא אצא. בשלב הזה עברו כבר חמש דקות - אני נזכר איך אני הרגשתי כשהייתי אולי 15 שניות מתחת למים, ומבין שכבר אין שם את מי להציל", הוא אומר ומשתתק. 

ברגע הקשה הזה הוא נתלה על צד המסוק ומתקשר למפקד טייסת 193, שכבר מבין שאבד הקשר עם המסוק. זמן קצר לאחר מכן סירת הצלה מאתרת את המיקום שלו. סרן בירמן עוד מספיק לשמוע את הכוחות מדווחים על שני נעדרים, ולתקן אותם - "הם לא נעדרים, הם הרוגים".

כחמישה חודשים אחרי ההתרסקות, בהם קיבל חיבוק עוטף מהטייסת ומחבריו, שב סרן בירמן לשירות. "היה לי ברור שאני חוזר, בשבילי זה בית", הוא מסביר. "החברים והמפקדים פחות או יותר חיו אצלי בזמן השיקום. גם משפחות פוגל ושחייני, שרואים דרכן אילו אנשים מדהימים חן וארז היו, חיבקו אותי כבר מהרגע הראשון". 

את הזיכרונות מהשניים הוא נושא איתו מאז: "פוגל זה ההתנהלות היום יומית מולו, שהיא מקצועית ותומכת. מצד אחד הוא טייס מעולה, מדריך וחונך ומצד שני גם חבר עוזר וקשוב. באמת בן אדם שאהב את מי שמסביבו וזה גרם לכולם לאהוב אותו". 

"שחייני", הוא ממשיך, "הוא סגן אלוף, סגן מפקד הבסיס, שזה דמות של דיסטנס כביכול, אבל אפשר לראות על החיוך שלו שההפך הוא הנכון. הוא היה הבן אדם הכי נגיש וחייכן שיכול להיות, גם ברמה החברית וגם ברמה המקצועית. קור הרוח שלהם בזמן התאונה הוא מה שאפשר לי להיות פה. בזכותם אני כאן".